פרק ט "פלה" מבריסל עד חמד

חזרתי מבריסל הביתה לדירה לא דירה. חייבים להבין שתקופת אחרי המלחמה הייתה גם קשה. היה חסר כסף, אמצעי פרנסה אין, מזון דל וכו'. נפגשנו עם השרידים. אט אט יצאו יהודים ששיחק להם המזל ממחבואם חלק שהיו מוסתרים אצל נכרים, חלק חזרו מצרפת ששוחררה ע"י צבאות הברית וחלק קטן שרידי מנות המוות. היה כבר ברור שהשחיטה בעם היהודי הייתה המונית וקשה לעכל ולהבין ולהאמין שכזאת היא האמת. ידעו כבר שמי שחסר לא יחזור לעולם.
הפצע היה פתוח, המצב הכלכלי גרוע, ומצב הרוח נמוך, אווירת דיכאון, סיפורים לאין ספור, טרגדיות. למרות כל זה החיים חייבים להמשיך. הקהילה התארגנה גם התנועה הציונית. תנועות הנוער קמו וביניהם בני עקיבא, וכדבר טבעי ומובן חזרתי לפעילות בסניף בריסל. התחלנו לעבוד עם שארית הפליטה, והמשכתי ביתר מרץ לפעול למען העלייה ארצה כתוצאה ממה שקרה באירופה.

בין שארית הפליטה נמצאת חברת בני עקיבא בלפני המלחמה באנטוורפן, שחרחורת, רזונת, שחזרה מדרום צרפת. שמה פלה שמידט, בחורה נחמדה בת 22. התראינו בסניף בעבודה משותפת ומובן שהנושא העיקרי היה עלייה לישראל. אצלי זה בער לעלות מה שיותר מהר. בנושא זה לא ויתרתי. הורי פלה לא הסכימו אלא רק בתנאי שביתם תתחתן קודם בלגיה. פעילותה של פלה שמידט בתקופת השואה בצרפת במחתרת היא פרשה בפני עצמה שפלה בעצמה מקווה לספר.

הורי ואחיותיי שהיו במוסדות ילדים מוסתרים עוברים לגור בעיר אנטוורפן בבית של דוד אליעזר שהיגר מקובה לארצות הברית. גם אחי יוסף שהיה במשך שנים עצור בגרמניה בתור אזרח בריטי חזר הביתה, דרך אוסטריה עם אניה מנפולי ללונדון ומשם לאנטוורפן.

הבריגדה היהודית עם חלק מחיליו הדתיים של הפועל המזרחי חנו בעיר אנטוורפן, טיפלו בשארית הפליטה ללא מנוחה. הגיעו עד פולניה, וטיפלו בעליה ב'. הוקם ארגון הנוער בח"ד – ברית חלוצים דתיים., הוקמה הכשרה חקלאית בעיר LEVES על יד NAMUR ובעזרת חילי הבריגדה וחילים אמריקנים יהודים, ובעיקר ביוזמת מר יצחק קנולר ז"ל שנפל בהפצצת התחנה המרכזית בתל אביב, איש המעש שריד השואה, גרמני שעבר לגור בהולנד ומחבואו היה בבלגיה. כמו כן ביוזמתו הוקם בית ילדים מקצועי מפואר ב- MARQUAIN לתפארת, וועד ההצלה לילדים שחיו בסתר בבתי נכרים או מנזרים שהוריהם עזבו אותם כאשר נלקחו להשמדה. בפרשת הצלת הילדים עסקה בזמנו פלה שמידט
לעתיד רעיתי, שניהלה משפטים להצלת הילדים משמד.
בכל פעילות של התחדשות התנועה ומוסדותיה הייתי שותף פעיל, ובמקביל לפעילות נכנסתי לשותפות עם נכרי במפעל ניסור יהלומים באנטוורפן. לא החזקתי הרבה זמן מעמד.
המשכתי בעקשנות להיאבק ולהמשיך להגשים את עליתי, גם העובדה שהקשרים התהדקו בין פלה וביני, לא שיכנעו אותי להישאר בגולה. משרד העלייה בכל עיר קיבלה מההסתדרות הציונית מכסה (סרטיפיקטים). ככה קראו לרישיונות הכניסה לארץ שהבריטים חילקו, לפי חוק ההגירה הבריטית בארץ. היו סוגי סרטיפיקטים שונים: לחלוצים, לבעלי המקצוע, לקפיטליסטים, ולנשים נשואות לאזרחי פלסטינה. אני זכיתי לסרטיפיקט חלוצי. זכור לי שלפני המלחמה היו חגרות ידיים בין תנועות נוער ציוניות מי זכאי ליותר סרטיפיקטים ומי יזכה בהם. הקריטריון היה גודל התנועה ומספר החלוצים.

היחסים בין פלה וביני התהדקו, נדברנו שנשמור קשר וברגע שהיא תחליט להינשא עלה תעלה, או שאני אחזור להתחתן. ארזתי מזוודה, עזבתי הורים אחיות ופלה בתקווה שהיא תבוא אחרי, ובחדש אפריל 1946 יצאתי לדרך עם 125 דולר. בריסל – פריז – מרסל, שהיתי כמה ימים במחנה ARENAS, מחנה למהגרים עולים.
בערב פסח 12.4.46 הפלגתי באניה CAIRO – CITY ,כל פסח היינו על האוניה היוונית הקטנה. האוכל מחמת כשרות היה דג בשימורים, מצות, ריבה, וחבית יין שעמדה על הסיפון, כל דיכפין יאכל וישתה. רוב העולים היו צעירים, יוצאי מחנות, כולם חלוצים מכל התנועות באירופה. האווירה הייתה צעירה ונחמדה, הרוב רווקים ורווקות, לא לשכוח היינו צעירים, חברים בנסיעה היו מנדל וילנר ואשתו ויצחק יגר ואשתו.

אור ליום 23.4.46 האוניה עגנה בנמל חיפה. הארץ כבושה בידי האנגלים, ברחובות הערים סיירו פטרולים, מידי פעם ופעם עוצר, הייתה פעילות יום יומית מהמחתרות הגנה, אצ"ל, ולח"י, הייתה מלחמת עולים בבריטים או להיפך. אלה שלא הצליחו לעלות על החוף נשלחו למחנות בקפריסין. האווירה הייתה מתוחה. לפני כמה ימים הוציאו להורג את דוב גרונר איש לח"י, אחר כך הייתה פרשת הסרג'נטים הבריטים שנחטפו על ידי אצ"ל ונתלו כתגמול בפרדס באיזור נתניה.
אחרי כמה ימים להיותי בארץ, אורגן ע"י "הפועל המזרחי" קבלת חברים עולים פעילים מפוארת, בבית הפועל המזרחי רחוב העם 108 עבור פעילי התנועה באירופה, יצחק יגר, מנדל וילנר, ודוד איזבוצקי. נאמו משה שפירא, שלמה שרגאי ויוסף בורג. הצטרפתי לגרעין יוצאי ההכשרה בבלגיה בקיבוץ בארות יצחק השייך לפועל המזרחי, 10 קילומטר דרומה מעזה, משק חקלאי – רפת, לול, גן ירק.
הקיבוץ היה מגודר מסביב בגדר תיל ושער כניסה. מחוץ למשק היה "בית באר" עם מים מלוחים האוכל היה דל, התה המלוח ששתינו עם תמרים במקום סוכר.
לנו שישה חברים באוהל, ביום אי אפשר היה להישאר בפנים מחמת החום. כחבר חדש שיבצו אותי לשמירת לילה במשך ששה שבועות, בכל התקופה הזאת לא ראיתי יום והייתי נראה לבן כסיד. בגלל החום הגבוה הרשו החברים בעלי החדרים שהשומרים יוכלו לישון במשך היום בחדרים שלהם.
באחד הימים לאחר פיצוץ הגשרים על ידי ההגנה, ירדו עלינו ה"כלניות" הצנחנים הבריטים לחיפוש אחרי נשק במשק. במקרה יום לפני כן הציפו את על שטחי הירק המים לשם השקיה. שנכנסו החיילים שקעו עמוק בבוץ, אבל זה לא הפריע להם, ובקללות עסיסיות נכנסו למשק, ריכזו אותנו בחדר אוכל, והתחילו החיפושים. פרקו ערמות קש, חיפשו גם ברפת ונכנסו גם ללולים.
לפנות ערב לקחו את האחראי אתם ויעזבו את המקום. באחד הימים נסעתי לתל אביב, הנסיעה הייתה כרוכה בסכנה במיוחד הדרך חזרה. הסידור היה לאלה החוזרים כדלהלן: לוקחים את הרכבת ברחובות לעזה ושם חיכה הטנדר מהמשק. קרה שפספסתי את הרכבת, מה לעשות? לא שיערתי בנפשי עד כמנה המצב מסוכן. חזרתי לתל אביב ומשם ליפו, עליתי על אוטובוס ערבי, בודד ישבתי בין בני הדודים לעזה וזזנו לכיוון עזה. לא זוכר כמה זמן זה לקח, הפופיק רעד.
בהגיעי לעזה, סיפור חדש, ללא תחבורה יש לקחת את הרגליים ובלי חוכמות ללכת, וכך עשיתי. אבל בדרך למשק – 8 קילומטר – רגמו אותי באבנים (כבר אז) הגעתי למשק, וכולם צעקו עלי, לא ידעתי איזה סיכון לקחתי עלי.

תקופת שהותי בקיבוץ הייתה קצרה, קשה ולא פשוטה. לאחר תקופת השמירה עבדתי במחנות הבריטים בדיר-אל-בלח מטעם הקיבוץ ועזרנו להם בהקמת המחנות, יצאנו בבוקר ובערב חזרנו. זמן מה עבדתי בהשקיה בגן הירק, שיטת תעלות המים, הצפת מים בין הערוגות. ההתכתבות עם פלה שמידט נמשכת, אני לוחץ שתבוא ארצה, אבל ללא הצלחה. מהבית הגיעו מכתבים על המצב כלכלי קשה, גם זאת הייתה אחת הסיבות שדחפה אותי לעזוב, ולהשתדל למצוא עבודה בניסור יהלומים לעזור להורים בחו"ל. עזבתי את הקיבוץ בסוף ספטמבר 1946, ועברתי לגור בתל אביב, אצל משפחת בריל רחוב אהרונסון 24, קרוב לשפת הים, חדר בגודל המיטה, גגון זכוכית. כסף לא היה לי, וקדימה לחיפוש אחרי עבודה וקיום.

הלחץ שלי להתחתן, ומבול המכתבים ששלחתי נשא פרי, שכנעתי את פלה להסכים. ביום בהיר בהיות פלה בבזל כנציגת התנועה לקונגרס הציוני (דרך אגב הקונגרס האחרון באירופה) הסכימה להינשא לי. את ההודעה קיבלתי בהיותי בתל אביב בדואר. מרוב שמחה קניתי לי כמה תפוזים וחגגתי את המאורע. לקחתי על עצמי אחריות לא קטנה להינשא, עם מה? מצבי הכלכלי היה ירוד גם ללא תקווה מידית לפרנסה. לו הייתה רואה אותי במצבי אולי הייתה משנה את דעתה. הייתי לבוש כמו חלוץ באותם הימים, מעיל שלושה רבעים, כובע "קסקט" ממש אחד מהפרולטריון. המצב השתפר כשהתחלתי לעבוד במקצוע ניסור יהלומים, והרווחתי כסף, אבל זה לא היה פיתרון. חברה בחו"ל שסוף סוף הסכימה להינשא לי ואני כאן. בבלגיה באותה תקופה גמר שליח בני-עקיבא את תפקידו. התייצבתי בתנועה והצגתי את מועמדותי להיות שליח. לאחר דין ודברים בתנאים מיוחדים כמדומני רך הוצאות הנסיעה חוץ מתפקיד בבני-עקיבא התעסוקה הייתה בעליה ב'. כעולה עם סרטיפיקט מהבריטים בשנת 1946 קבלתי היתר יציאה מפלסטין מהאנגלים לתקופה של שישה חודשים בלבד.
ב- 9.3.47 הפלגתי באוניה מחיפה למרסיל, בפריס היה קיים המרכז האירופאי, באחראי היה דר' יוסף בורג, הוא ריכז את כל העלייה הרשמית והעלייה ב' מאירופה ואני הייתי כפוף לו כנציג התנועה בבלגיה.
בבלגיה בהגיעי לבריסל מצאתי את החברה פלה שחיכתה לי. שמחה וששון. לא הפסדנו זמן ונכנסתי לתפקיד לארגן את בני עקיבא, לטפל בהכשרה שהייתה קיימת, ולהבריח יהודים מבלגיה לצרפת ולמסרם לתנועה בפריס להמשך עליתם ארצה. גם פלה הייתה פעילה בהצלת ילדים ממנזרים ומנוכרים, עסקה בהברחת יהודים עולים לצרפת. ככה בילינו ימים ולילות ברכבות הלוך וחזור מבריסל לפריז ובחזרה. קבוצות יהודים דתיים אחרי השואה רובם מצ'כיה הגיעו לבלגיה, והיות ואני נתין בלגיה הבאתי אותם לעבר הגבול חלק מהם היה קשה לשכנעם לעלות, מצאו בלגיה חממה וגם דרכים לרווחים קלים וסרבו לצאת לדרך. למרות הקשיים הצלחנו לעלות מספר רב של יהודים ארצה. אחד מהסרבנים העברתי עם אשתו את הגבול ועוד תינוק בן כמה חודשים שהיה בידי אמו שוכב בכרית די גדולה שבלטה למרחקים ומשכה תשומת לב השלטונות. הכל עבר בשלום, המשפחה הסתדרה יפה בארץ, הבעל היה רס"ר במשטרה הצבאית.
אחרי שנים במפגש מקרי התנפל עלי בצעקה: "אני אהרוג אותך, למה הכרחת אותנו לעלות?" התינוק ששכב בכרית הוא מר הר נוי מראשי גוש אמונים.
ב- 30.4.47 התחתנו בעירית בריסל בטקס קצר ורשמי. קבענו חתונה כדת וכדין לתאריך 8.6.47 עד אז המשכנו בעבודת התנועה.

הגיע היום הגדול זה היה ביום ראשון 8.6.47 באולם אחד מבתי הקפה בבריסל נכנסנו לחופה בשעה טובה ומוצלחת. שלא כמו היום שאוכלים ושותים רוקדים והולכים הביתה, הימים ההם היו נאומים. יהודים אוהבים לנאום. ממש עצרת העם. והיום אני הגעתי מהארץ, ציוני שרוף וכולם ידעו שלא אשאר, מצא כל אחד חובה לנאום, נאומים חוצבי להבות למען הארץ והעם. מכל אלה אף אחד לא עלה. אני הייתי חייב לענות ולספר על המצב בארץ, דיברתי הרבה ביידיש על "קונסנקונצען" בעברית מסקנות, ועוד פעם מסקנות, רק לעלות. "רד צי די ונט" דבר לקיר.

מיד אחרי החתונה התחלתי לדאוג להאריך את הוויזה אצל הקונסול הבריטי בבריסל. האנגלי הזה לא רצה לשמוע ובעקשנות דחה בקשתי, ובשום פנים לא רצה להאריך את הוויזה. כתוצאה מכך היו קיימות שתי ברירות: אחת לחזור בזמן ארצה כדי לא להפסיד את רישיון הכניסה (סרטפיקט), או להפסיד אישור כניסה ולהישאר. כמו שזה לא היה קל, הלחץ היה חזק, האישה החדשה ההורים משני הצדדים כולנו שקלנו. בתקופה היו עוד לא היו סימנים למדינה יהודית ולא רציתי שסרטיפיקט ילך לאיבוד והחלטתי לחזור. (לו ידעתי אז שתקום מדינה יהודית הייתי נשאר).
בתאריך 1.8.47, שבעה שבועות אחרי הנישואין ארזתי את המטלטלים ועזבתי בהסכמת האישה הצעירה והנחמדה, הורים, ידידים, וחזרתי ארצה לפלסטין. להגיד שזה קל, נעים, ונבון זה שקר. לא פשוט וזהו זה!
הפלגתי באניה KORINTHIA ממרסיל בפעם השנייה. מחיפה הגעתי לתל אביב, חיפשתי דירה והתחלתי לעבוד במרץ לפרנס אישה בחו"ל. עבדתי בניסור יהלומים, ומצאתי חדר עם מטבחון בשד' נורדאו 33 בת"א החדר 4X4 מ"ר בקומת קרקע, בחדר הבית מצד ימין מזנון, בקיר השני ספה מתקפלת, בקיר השלישי ארון דלתות ובאמצע שולחן וכיסאות.

כל הרהיטים קנינו בר"ח הרצל, היינו צריכים לרוץ עם כל פריט רהוט מהחנות למשאית היו צלפים ירו מאבו כביר. כל הריהוט שמניתי עלה 140 ל"ש. בסוף הפרוזדור מתחת המדרגות חור קטן, תקרה בשיפוע זה היה המטבח. החידוש הגדול מטבח ללא שותפים. האמבטיה עם עוד 2 משפחות. בדירה הזאת הייתי צריך לקבל אישה טרייה מהעולם הגדול מעיר הבירה בריסל. במקביל התחלתי לטפל בניירות אצל הבריטים להשגת רישיון כניסה לאשתי פלה, החוק אמר שנשים נשואות לפלסטינים רשאיות להיכנס. איסוף הניירות לקח הרבה זמן, האנגלים לא מיהרו, חיינו משני הצדדים בנפרד. הקשר היחידי בינינו היו המכתבים, אף פעם לא השתמשנו בטלפון, חיינו משני הצדדים על עצבים.
התקרב 29.11.47 יום החלטת או"ם על הכרת המדינה היהודית, כל העם היה בדריכות לקראת ההצבעה, ובהיודע התוצאות התפרץ הקהל לרחובות, בשירה וריקודים. בכיכרות חגגו את ההחלטה אחרי אלפיים שנה. הספונטניות הייתה גדולה ואת השמחה קשה לתאר. זה היה אות לסוף הגלות, לעצמאות, אבל יחד עם זאת סימן והתחלה להתקפות מצד הערבים שקבלו עזרה מהבריטים. הדרכים לא היו בטוחות לנוע בהן, כנופיות ארבו בדרכים, וכבר נפלו קורבנות. שתי חזיתות בפנים המדינה, האנגלים והערבים. ומצד שני המחתרות שלחצו להוצאת האנגלים מהארץ.

סוף סוף קיבלתי את רישיון הכניסה לפלה אשתי ובתאריך 27.1.48 הגיעה באוניה לחיפה אחרי שישה חודשים חיים בנפרד. המאורעות לא אפשרו באותם הימים להגיע לחיפה, עמדתי בתחנת האוטובוסים בתל אביב וחיכיתי, והנה היא מופיעה באוטובוס משוריין מחיפה, ושוב שמחה וששון.
יום הכרזת המדינה 15.5.48 עמד בסימן של ערב מלחמה, של מתח. ההגנה והאצ"ל הפכו לצה"ל והגיוס היה במלוא הקצב.
אחרי שהייתי חבר ההגנה שוב גויסתי לצבא בפעם השלישית ושוב עזבתי את אשתי והגעתי לחטיבה 7 עם גדוד שריון 77 בפקוד לסקוב ומפקד החטיבה סנדי בנימין, ושמיר רבינוביץ. שירתתי בפלוגת המפקדה, חולדה, כביש בורמה, ציפורי, עכו, הר כנען. שרותי בצבא מ- 27.5.48 עד- 30.6.49
.

הצבא תמך במגויסים במשך שרותם. אני קיבלתי עבור אישה וילדה 16 לירות ישראליות לחדש. אוטובוס לדוגמא עלה 3 מיל, גזוז 1 מיל, עמדו בתור לקבל ביצה, תקופת צנע, ואת כל המצרכים כולל בגדים היו יכולים לקנות לפי הקצבה בכסף + בולים.

באמצע השירות ב- 21.2.49 נולדה בשעה טובה הבכורה שלנו פנינה ילדה בובה אבל קשה מאד בעניין האוכל, מגיל 6 חודשים והלאה לא אכלה, מה זאת אומרת, לא בלעה רק על ידי שיטות שלא עולות על הדעת. אחרי כל כפית לגימה מים, אני עמדתי על הראש, עשיתי פרצופים המצאתי אלף המצאות וכלום לא עזר, קבלה זריקות שהשפיעו לזמן קצוב ובזמן קצוב והיא אכלה כמו זאב.
לרהיטים בחדר הוספנו עוד מיטת תינוק. במצב זה של החדר אירחנו מבחוץ בפנסיון מלא לינה וארוחות, את איציק, מקס, פוסקה, בלה ועוד, ופלא היה מקום.
הכנסת אורחים בביתנו נמשכת עד היום.
לאחר שיחרורי חזרתי לניסור יהלומים. הרווחתי במושגים דאז די טוב 63 ל"י לחודש. אשתי תפרה עבור לקוחות מבחוץ, היה שלט לפני הבית "תופרת ציפורה".
מצב היהלומים החמיר. בשנת 1951 עבדתי במעבדת "מחנה ישראל" ע"י שדה התעופה, לקחתי שלושה חודשים חופש ללא תשלום, ועבדתי כמוכר במחסן קרמיקה בר"ח הקונגרס. היה זיפת אחד גדול. אחרי המשבר חזרתי למקצוע עד סוף שנת 1958.
כבר בשנת 1950 נרשמנו לצאת למושב של הפועל המזרחי, ראשית לשפר תנאי דיור, יחד עם זה הייתה תקופה ליציאת מהעיר לכפר בעידוד הממשלה, קבלנו עשרה דונם ששכן בכביש שמחבר את יהוד עם בית דגן. בכביש עבר גשר בשם "יחזקאל" (ביילי ברידג'). המועמדים למושב היו מעולי הונגריה, פולין, וחיילים משוחררים כולם חברי הפועל המזרחי. הבתים היו בשלב בניה, העולים גרו באוהלים בכניסה לכפר. שם המושב "חמ"ד" – חיילים משוחררים דתיים.
במהלך התהליך הזה יצאתי לשמירה על הקרקע, שפרדס קרוב לשטח (היום נמצא שם המושב גנות) אפילו בשבתות. הסיבה הייתה שההסתדרות דאז לא השלימה עם הקמת קבוצת ישובים דתיים באזור הזה. זוכרני שהתקיימה תגרת ידיים בינינו לבין אנשי ההסתדרות מבית דגן.
גודל הבית היה 54 מ"ר שעלה 2,750 ל"י, היות והבית הסופי לא היה מוכן, יצאנו בחורף 1951 לבית זמני בחמד שקראו "בלוקון" 24 מ"ר, שירותים בחוץ, דליפות בין הקירות והגג בכל הדירה, החדר התמלא מים, המיקום: הבלוקון הראשון בכניסה ע"י כץ.
כידוע יש לנו בחמד אדמת חמרה. בהגיענו בחורף 1951 היו גשמים עזים, שבילים או דרכים לא היו קיימים, פלה הביאה את פנינה הקטנה לגן, סחבה את הילדה על הכתפיים, מרוב הכובד שקעה עם המגפיים בבוץ, בקושי הוציאו אותה, רק מגף אחד נשאר אצלה, השני נמצא עד היום הזה בין הבלוקון והגן.

עברנו לבית הקבוע, נשמנו לרווחה וככה התחלנו לשפץ, לרהט, לזרוע ולנטוע הכל ללא חשמל במשך 4 שנים, זאת אומרת ללא מקרר, ללא אור, ללא מגהץ, ללא גז, לפעמים ללא מים, הייתה חלוקת קרח. אנחנו היינו מיוחסים ברשותנו הייתה מנורת לוקס עם רגב שנתנה אור חזק ונדדה לכל השמחות והמסיבות במושב.
היינו חרוצים ועיבדנו את השטח. ניסינו תות שדה, שזיפים, ענבים, תפוחי עץ, חבושים, כל מיני ירקות, הכל ללא הצלחה הכל עלה בזעה והפסדים.
את התותים שיווקנו לפרטיים בתל אביב4 6- קילו, הובלנו את הסחורה בקטנוע שני אנשים. הנוסע מאחור החזיק את הסחורה.

בשנת 1952 הוספנו לבנין הקיים שלנו עוד חדר עבור הורי פלה שחיו עד פטירתם יחד איתנו, התפרנסנו מלול תרנגולות, פרגיות, יחד בגודל אלף ראש. האימא גב' יוכבד שמידט בת מנחם מנדל נפטרה בשנת 1973. מר יצחק שמידט בן יוסף המשיך לעבוד עד שנת 1980, ונפטר בשנת 1988 בגיל 94. היה אדם מיוחד במינו, שאף רק לא להיות למעמסה או להטרדה לזולת, אף פעם לא התלונן, שמיוחד הוא, שבמשך 45 שנה לא היה בבית הזה שום חיכוך, יש אומרים שזה בזכותי, מובן עם בת כזו...
ארבע שנים לקח לבנות את התוספת הראשונה לבית בצד החצר. בכל האי סדר הזה נולד לנו יאיר ב- 18.4.53, בן ראשון במזל טוב.
אחרי מות אימא ב- 16.5.50 באנטוורפן, הגיע אבא ארצה וגר במלון וגשל ולאחר גמר הבניה עבר אלינו, בשנת 1952 ההורים של פלה הגיעו לחמ"ד וקבלנו מהסוכנות הקצבה לתוספת חדר עבורם.

בשנת 1956 מלחמת קדש הייתי מגויס ושירתתי במילואים בגדוד 105 כל השנים.


במושב חמ"ד הייתי הראשון והיחיד אז שהיה בעל רכב "קטנוע". הייתי ה"גוי" של שבת להביא את הרופא דר' גרון מבית דגן לחולים בחמ"ד ולהחזירו.
קרה מקרה שאחת הפרות של החבר ניסינקורן התנפחה מאוכל רעיל, הזעיקו אותי ונסעתי בלילה למצוא רופא וטרינר. טלפון לא היה, הטלפון באזור היה מתחנת בנזין, קיבלתי הוראות לטפל בפרה העומדת לגסוס. חזרתי ומסרתי את אופן הטיפול. בינתיים ביקשו ממני לעבור לשוחט בהמות במשמר השבעה שיכין את החלף (סכין שחיטה), במקרה והתרופות לא יעזרו. בסוף הפרה ניצלה והשוחט חזר הבייתה לישון וגם אני.
המשכתי לעבוד בניסור יהלומים, ההוצאות היו גדולות, והמשבר שוב פקד את הענף והייתי חייב למצוא פרנסה.

סוף 1957 לפני החגים התמנתי מטעם הסוכנות היהודית מחלקת העלייה כמזכיר המשרד במרסיי צרפת.
יצאתי בגפי לתפקיד זה לפני החגים בשנת 1957, אחרי מות אבי ז"ל ר' שרגא פייבל איזבוצקי שנקבר בחלקת "שומר שבת" בבני ברק. המשרה הייתה מעניינת הכנתי דירה וכל שאר הסידורים לקבל רעייתי והילדים פנינה ויאיר שהגיעו בדצמבר 1958 עם האוניה ,הרצל". מצאתי שם קהילה ספרדית גדולה וגם מנין של אשכנזים שהיה להם בית כנסת בבנין בית הכנסת הראשי
RUE BRETTAULLE.
ביתנו כרגיל היה בית פתוח, ומרסי – עיר נמל – הייתה נמצאת בנתיב אירופה אמריקה, ישראל, דרך נמל מרסיי לנמל חיפה. הבית שלנו קבל שם של מסעדה, החברים מבני עקיבא שהגיעו ביום שישי מאירופה ולא יכלו להמשיך דרכם בגלל השבת, נשארו עד יום א', יום ההפלגה, ולהפך, שליחים מנהיגים שהגיעו בערב שבת למרסיי ומחמת השבת לא יכלו להגיע ליעדם נשארו במרסיי ללא אוכל כשר. מסעדת איזבוצקי פעלה גם בשבתות.
היה קיים מחנה עולים מפורסם ARENAS אליו הגיעו כל העולים מכל ארצות באירופה המיועדים לעלות ארצה. בנוסף עולים מצפון אפריקה שהגיעו דרך גיברלטר במטוסים למרסיי, שהו במחנה זמן מה עד שנוצרו אפשרויות להפלגה או לטיסה לארץ. במחנה קיבלו טיפול רפואי, אוכל ולינה. היו גם לידות.
אחד מתפקידי היה לטוס לגיברלטר ולהביא את העולים. באחת מטיסות אלו הייתי היחיד במטוס מלבד הצוות, היה באותו טיסה רוח"MISTRAL" – רוח עזה במיוחד במרסיי המתרחשת במפרץ הגדול בין ספרד וצרפת. המטוס היה כצעצוע בידי הרוח העזה, לא היה נעים ואולי גם סכנה, מי יודע.

בהיותי במרסיי קיבלתי עלי משימה לקלוט עולים מרומניה שטסו בחברת "תרום" והגיעו לנמל התעופה בבלגיה – בריסל. בזמנו נפתחה דרך להוציא יהודים מרומניה.
ביום 9.2.60 הגעתי בודד לבריסל. משרדי היה במשרד העלייה בבריסל, בניהול כבוד של מר איזגור, תפקידי היה לצאת פעמיים בשבוע לשדה, שם הייתה לי כניסה חופשית עד כבש המטוס, ולאתר לפי הפרצופים עולים יהודים, לקחת אותם תחת חסותי, לסדר להם מלון, ולדאוג להמשך דרכם באל-על ארצה. בנוסף דאגתי לשלוח ליהודים ברומניה דרישות ממשפחות מבלגיה על מנת שיקבלו ויזות יציאה. בשם הסוכנות היהודית מסרתי ערבות לשלטונות הבלגיים שהמהגרים האלה לא ישארו בבלגיה. משום מה הדרך הזאת הפסיקה לפעול, ואחרי שישה שבועות חזרתי למרסיי ב- 11.4.60.
בכל התקופה במרסיי היה לי עוד תפקיד שהטילה עלי הנהגת בני עקיבא בארץ, להקים את תנועת בני עקיבא במרסיי. זה לא היה פשוט בתקופה ההיא, עוד לא הייתה קהילה גדולה, אבל עם המעט היו פעולות.