מבוא
בחוברת זו 'מסלול חיי' מנסה אני כמיטב יכולתי לתאר בקיצור נמרץ בפשטות, בדייקנות ובאופן כרונולוגי, את תקופת חיי שהגורל הוביל אותי במשך יובל שנים 1920 - 1990.
רעיון כתיבת הזיכרונות עלה לאחר הפצרות לאין סוף של הילדים והנכדים שדרשו לדעת את שורשיהם ואת עברי.
כל מי ששרד מהתקופה השחורה בשנים 1940 - 1945 יש לו סיפור משלו.
סיפורי הוא יוצא דופן, מאחר שעברתי את השואה בצד החופשי של העולם, לאחר שהצלחתי להשתחרר מציפורני הרוצחים.
חובה על כל מי שעבר את השנים הנוראות, בכל צורה שהיא להעלות את סיפורו בכתובים למען הדורות הבאים.
עלינו לקחת בחשבון שתוך פחות מ- 25 שנה, בשנת 2015 לא יישאר שריד שעבר על בשרו את האסון, ושיוכל להעיד על כך.
קשרתי הוצאת סיפור משמעותי לרגל מלאות שבעים שנה לחיי י'ג מר-חשוון 25.10.1920.
דאגתי לדייק בתאריכים ובמקומות עד כמה שאפשר מזיכרוני הדל ומחומר שאספתי האקראי במשך כל השנים.
החוברת נכתבה לזכר משפחות:
איזבוצקי
שמידט
דימנשטיין
הרשפינגר
שניספו, נהרגו, נשרפו, במחנות ההשמדה בגרמניה הנאצית.
דוד
חמ"ד י'ג מר-חשוון תשנ"א
25.10.1990
פרק א בית אבא 1914-1918
זיכרונות מפי אבי ז"ל מלפני מלחמת העולם הראשונה 1914-1918.
בשנת 1878 נולד אבא שרגא פייבל בן יוסף איזבוצקי בעיר אורלה ע"י ביאליסטוק. ברוסיה המצב הכלכלי שלהם בשנת 1900 היה בכי רע, דוחק, אי ביטחון. עזב את מקום מגוריו, והיגר לבלגיה. בשנת 1903 הגיע לעיר אנטורפן. קבל אותו בן דודו אברהם טולקובסקי. משפחת טולקובסקי הייתה משפחה מסועפת וממייסדי ענף היהלומים באנטורפן. חלק מהם עלו ארצה, שמואל טולקובסקי בן אברהם היה פרדסן, ואחד ממייסדי צי הסוחר בישראל- אז פלסטין, היה השגריר הראשון מישראל בשווצריה. הבן, דוד טולקובסקי היה מפקד חיל האויר בישראל.
אבא הגיע כרווק, והתחיל ללמוד חיתוך יהלומים אצל טולקובסקי. לא כל המהגרים התיישבו באנטורפן. חלק המשיך לארצות הברית, חלק לאנגליה והולנד.
השאיר אחריו ברוסיה הורים- איזבוצקי יוסף ואשתו רחל. היו להם 7 ילדים. 4 נשארו ונהרגו עם ההורים בשואה, ו-3 הגרו לבלגיה- ישראל. חנה ואבי שרגא פייבל.
אמא- נחה בת קלונמית דימנשטיין, יהודי נאה בעל זקן מפוצל, מסודר, למדן, הקרין הדרת פנים היה בעל תוקע בבית הכנסת "אייזמן" באנטורפן. היו לו שישה בנים - משה, מולי, אליעזר, דוד, לייבל, נח, ובת יחידה נחה- אמא שלי. הבנים כולם היו בענף היהלומים וגם אבא שלי.
לסבא דימנשטיין היו שני אחים. השם המקורי שהיה לשלושת האחים היה דירדק, בגלל צו גיוס לצבא הרוסי באותם ימים במלחמת רוסיה נגד יפן, ועל מנת להתחמק מהצבא שינו שניים מהם את שם המשפחה- אחד לדימנשטיין, והשני לדרשן אייזיק. (בשנת 1946 כשעליתי ארצה, זכיתי לראות את אייזיק דרשן בירושלים אז היה מעל גיל 80). האח דירדק היגר גם לאנטורפן שחלק מצאצאיו הם האחים יהודה וטוביה ליפשיץ בישראל.
שרגא פייבל איזבוצקי ונחה דימנשטיין נישאו במזל טוב בעיר אנטורפן. אבא היה יהודי נמוך קומה, ליטווק, דתי מאוד, הקפיד במצוות קלה כבחמורה ודרש את זה גם מילדיו. עדין נפש, ישר, אבל קשוח במה שנוגע בחינוך. ניהל בית פתוח, עם הכנסת אורחים, מגולח אך בעל זקנקן לבוש ארופאי.
אמא הייתה אישה יפה, גבוהה, אהבה את החיים, לבלות, לרקוד, שמרה על בית חם. לא היו לה חיים קלים. למרות ששת האחים שהיו בענף היהלומים חיו ההורים בדוחק, הייתה חייבת לדאוג תמיד לפרנסה, לא זכתה להרבה נחת. בגיל 67 נפטרה באנטוורפן. השאירה רק נכדה תינוקת מאחותי קפלושניק אווה וישראל.
בנים: אברהם, יוסף ודוד, ובנות: רחל, אביגיל-אוה, ונעמי.
אנטוורפן הייתה עיר יהלומים, שהייתה בידי היהודים. מרוסיה ופולניה הופיעו "משולחים" רובם רבנים, מגידים, שנשלחו מישיבות מיר, סלבודקה ועוד לאסוף כסף. משולחים אלה היו מתארחים אצלנו. ואבא היה מלווה אותם למשרדי היהלומנים.
אבא גם היה אחד מוותיקי תנועת המיזרחי, חבר וועדת הכשרות של הקהילה, גבאי בית הכנסת הגדול וממקבלי הרב עמיאל לכהונתו כרב העיר.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה יהודי אנטוורפן ברחו מפחד הצבא הגרמני. חלק עברו להולנד הקרובה שהייתה ניטרלית וחלק לאנגליה. ההורים עברו לאנגליה.
נולדה ילדה בשם שרה שנפטרה במגפה בלונדון, לאחר מכן נולדו תאומים אחד נפטר בגיל שלוש, השני - אברהם שנפטר בבאר שבע בשנת 1988, השאיר אישה ושני ילדים נטע וליאור בוטסון.
בשנת 1917 נולד עוד אח יוסף הנמצא בישראל.מלחמת העולם הראשונה הסתיימה וההורים חזרו לאנטוורפן
פרק ב אנטוורפן 1920-1934
בשנת 1920 נולדתי באנטוורפן ברח' LANGE KIVIT STRAAT . 130 ("לנגה קיויט"), ושמי בישראל דוד.
זוכר אני שביקרתי בגן ילדים קתולי מחוסר גן ילדים יהודי.
בגיל שש נרשמתי לבית הספר "תחכמוני" בו למדו אחי יוסף ואברהם. בית הספר זה נוסד בשנת 1923 ע"י הרב עמיאל רב העיר שהיה גם הסנדק שלי, ובשנת 1936 כיהן כרב ראשי בתל אביב.
את הכינוי שלי "בוטק" קיבלתי בבית הספר, בזמן שכל הכיתה קיבלה כינויים ומאיזבוצקי יצא בוטק המלווה אותי עד היום הזה.
עד שנת 1929 נולדו עוד שלוש אחיות:
רחל - באנטוורפן, נשואה למיכאל קליין לה בת נשואה נחה.
אביגיל - בארה"ב, נשואה לישראל קפל ולה שתי בנות: מלכה, נטי ובן קלמן כולם נשואים.
נעמי - בארה"ב אלמנה מרובין ז"ל ולה שלושה בנים אלכסנדר, שרגא, אריה ובת נינה כולם נשואים.
בשנת 1928 היה לאחי הבכור אברהם בר מצווה. זה היה מאורע מיוחד ולכן אני זוכר עד היום.
החגיגה החלה ביום שישי, כנראה שהמצב הכלכלי לא היה רע בעת ההיא. ביום שישי הייתה ארוחת בוקר שהוגשה ע"י מלצרים. למחרת - שבת הייתה עליה לתורה, קידוש בביתנו
VAN IMMERSEEL STR , 32. במשך כל היום קבלת אורחים, ובערב במוצאי שבת התקיימה סעודה חגיגית ענקית שהוגשה בידי מלצרים לבושים בלבן. החידוש אז היה גלידה פרווה. גם המתנות דאז היה מערך רב- אופניים, מצלמות, ארון ספרים וראינוע והרבה ספרים. מייד אחרי החגיגה השתנו הזמנים.
כידוע פקד משבר כלכלי עולמי בשנת 1929, אנשים הפסידו את כל הונם, פשיטות רגל לאן ספור עד התאבדויות.
הגיע תאריך בר המצווה שלי בזמנים הכי גרועים 1933. רמת החיים ירדה פלאים, המצב הכלכלי היה חמור עד כדי כך שהיו חייבים לדחות את בר המצווה מחוסר אמצעים מפרשת "לך לך" לפרשת "וישב". העליHה לתורה התקיימה ללא הזמנות בביתו של סבא, מנין משפחתי. חליפה לא הייתה לי. שרוולי המעיל היו משופשפים, הסתרתי המרפקים בטלית שלא הורדתי עד אחרי הקידוש.
אני זוכר שבאותה תקופה ההורים עשו כל המאמצים להתפרנס. אבא הפסיק לתווך בענף היהלומים למרות ששת הגיסים שהיו כולם במקצוע ושמצבם הכלכלי היה טוב מאוד. לשניים מהם היו אז מכוניות - סימן לאמידותם. היחסים בין אבא לגיסים היו קרים, בני הדודים לא הכירו כמעט אחד את השני. אנו היינו העניים והדודים מצד אמא היו העשירים.
אחד הדודים אח של אמא ליבל דימנשטיין היה היחיד שעזר למשפחה בסתר.
לאור המצב הכלכלי הירוד היו חייבים למצוא פרנסה. חלק מהתעסוקות אני זוכר.
תקופת מה אבא היה משגיח על חליבה מרגע החליבה מטעם הקהילה. כמה פעמים בשבוע יצא לחווה מרוחקת מהבית, בשעה חמש בבוקר לכפר בשם BEVEREN WAAS (בורן וס). היה גם משגיח בקונדטוריה SIMOMS (סימונס). אמא הייתה מוכרת לבנים ומצעים בין ידידים, משפחה ומכירים. באותם הימים גם פתחו מכולת עם ירקות בחדר החזיתי שהיה פעם סלון, על המדרכה היה דוכן עם הירקות והפרות.
עם עגלה בשני גלגלים ושתי ידיות היינו דוחפים אותה עד השוק הסיטונאי בשעה 4 לפנות בוקר להצטייד בסחורה.
לאחר כמה זמן כל הפרנסות האלו נפסקו- פשוט היה קשה ולא הלך.
העיר אנטוורפן הייתה עיר עם קהילה תוססת, למרות שרוב המסחר ביהלומים היה בידי היהודים היה קיים עוני לא קטן. היהודים האלה היו מרוכזים ברובע כעין "גטו" . היו רחובות על טהרת היהודים בו יכולת למצוא כל בעלי מלאכה: נגרים, סנדלרים, בית חרושת למצות, עגלות עמוסות ירקות דגים מטוגנים וכו'.
סוחרי דגים- עופות, הרבה "שטיבלאך" בתי כנסת קטנים עם חצרות של רבי'ס, שתי קהילות, מחזיק הדת שהיה שייך לאגודת ישראל, ושומרי הדת שהיה שייך לתנועת המזרחי. העיר הייתה ציונית חזקה עם כל התנועות הפוליטיות משמאל- קומוניסטים, ומימין ביתר הרביזיוניסטים.
כל תנועות הנוער היו מיוצגות. היו גם מריבות מביניהם.
בערב שבת וחג כל הרחובות היו מלאים בעגלות עמוסות פירות וירקות. בעגלות היו רטומים כלבים שמשכו את העגלה.
לא פעם היו מריבות בין פרחחים גויים לבינינו ברחוב, שנגמרו בתגרו ידים. בבית הספר הציונים היו רחוקים מטוב. את כל זמני ומרצי השקעתי בתנועת בני עקיבא, וב- 1934 למדתי חיתוך יהלומים וגם ניסור..
פרק ג 1930-1939 בריסל
בשנת 1933 בהיותי בן 13 הצרפתי לתנועת נוער בני עקיבא. הייתי בין הראשונים בתנועת נוער חלוצי דתי, הפכתי להיות פעיל ושרוף לדרך בה בחרתי להגשים את המטרה. לפני שהתמניתי למדריך, השתייכתי לקבוצה שהמדריך והמחנך שלה היה שמואל שניצר (נונו), עורך 'מעריב' לשעבר. לאחר שהרוויזיוניסטים פרשו מההסתדרות הציונית וייסדו הסתדרות ציונית חדשה, פרש המדריך שלי שמואל שניצר ולקח איתו חלק מהקבוצה להקים 'ברית חשמונאים' - החלק הדתי של תנועת הנוער 'ברית הקנאים'. אני נשארתי נאמן לבני עקיבא. הפורש נונו הוציא כרוז בו הוא מאשים את ראש הסניף מקס ברנבלוט שחינך את בני עקיבא לקומוניזם. מעשה זה עשה רעש בעיר, וויכוחים סוערים בין התנועות, השמצות ומריבות.
1938 - אנטוורפן (בלגיה) מכל הקבוצה הזאת שרדו ארבעה לאחר השואה. בשורה האחרונה (הקיצוני מימין) - חיים צייגר, בשורה האמצעית (הקיצוני משמאל) - משה שמידט, השלישי משמאל - יענק'ל קופפר, בשורה הראשונה, המדריך היושב באמצע - דוד-בוטק איזבוצקי.בשנת 1937 הייתי נציג התנועה לוועידת בני עקיבא באמסטרדם שם השם של התנועה היה "זכרון יעקוב".
כנתין בלגיה הייתי חייב להתגייס לפי השנתון ב 1940, רצוני היה להקדים את השרות והתקבלתי לשרות חובה ב 1939 בשמחה. הסיבה היתה הדחף לעלות לארץ, וללמוד להחזיק נשק לפני עליתי.
ב 1937 הייתי כבר חלוץ במלוא מובן המילה. שטיפות המוח שספגתי בסניף הביא אותנו ובמיוחד אותי ללמוד מקצוע פרודוקטיבי עבור העתיד בארץ.
קשה לתאר מה הייתה האווירה בין החברים. דבר אחד עמד בפני כולם - לעלות. היו מטיפים נגד הגשמיות וזה עבד על רוב החברים.
לכן, כניסת הנוער לעולם המסחר וליהלומים היה פסול לחלוטין לחלוצים. כתוצאה מכך באתי למסקנה לעזוב את מקצוע היהלומים וחיפשתי מקצוע פרודוקטיבי. התחלתי לעבוד אצל סנדלר, זו הייתה בושה למשפחה המכובדת בעיר "מה יגידו". הייתי חייב לעזוב את העיר.
עברתי לגור בעיר הבירה בריסל. בערבים הייתי מדריך בסניף בני עקיבא, וביום עבדתי במאפיית "ברזינר". בלילות עזרתי באפיה וביום חילקתי לחמים עם תלת אופן ללקוחות בעיר עד שקיבלתי הזמנה לגיוס חובה לצבא הבלגי בינואר 1939.
האווירה לפני פרוץ המלחמה הייתה מתוחה. הפשיזם שלט ברוב ארצות אירופה, רדיפת היהודים הייתה בעיצומה. תקופת פלישת הנאצים לפולניה. באותה עת התקיימו בחירות לשלטון בבלגיה. הייתה חובה לבחור, או יותר נכון הייתה חובה לבוא לקלפי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתה לי זכות בחירה. ולפי מה שהתרחש מבחינה פוליטית לא הייתה לי שום ברירה אלא לבחור עבור המפלגה הקומוניסטית כמשקל נגד הפשיזם.
התחילו לזרום פליטים יהודים מגרמניה. הם רוכזו במחנות. האווירה הייתה מחושמלת, הקהילה עזרה להם, אבל לא הייתה אפשרות להמשיך את יציאתם מאירופה.
עם פלישת הגרמנים התחילה תקופת השואה וכל אחד עם סיפורו.
פרק ד בצבא הבלגי 1939-1940
צו הגיוס לצבא הבלגי לשרות סדיר - 3.1.39 התייצבתי לשרות סדיר בעיר אנטוורפן. השתייכתי לחטיבה מספר 5 לפלוגה הפלמית לתקופה של שבע עשרה חודש על פי החוק. הייתי היהודי היחידי בחטיבה, המשכתי להתנהג כמו חבר בני עקיבא, כלומר הנחתי תפילין לעיניי כולם, התגלחתי במשחה המסריחה. לא קל היה לי להסביר את כל ההתנהגות הזאת לגויים שבאו מהכפרים ושאולי לא ראו יהודי, למשל איך באמצעות המקל אני מוריד את הזקן, ולא הבינו שהמשחה זה הגורם. בקשר לכשרות זה היה קשה אבל כל זמן שהייתי בקסרטין באנטוורפן הייתי יכול לגשת הביתה.
דוד (מסומן בעיגול) עם גיוסו לצבא הבלגי הסדיר ב 1939 הרגימנט החמישי פלוגה 6
– 1939 בחודש ספטמבר התחילה המלחמה בין פולין לגרמניה. נשלחתי לשמור בגבול ההולנדי על דרכים ממוקשות. הייתי מועמד לקבל דרגה, אך כדי לשמור על יחסים טובים כיהודי בודד ולמנוע קנאה, סירבתי לקבל את הדרגה ולא לתת להם הזדמנות לסרב כמו לקבל הוראות מיהודי. הודות להחלטה זו הצלחתי להחזיק מעמד והיחסים היו מצוינים.
באותה שנה תפסנו עמדות לאורך תעלת ALBERT (אלברט), קו הגנה בלגיה. היה חורף קשה, כפור, שלג. לנו בגורן אצל האיכרים, בלילות התגלגלנו שניים שנים בשמיכות, וכך עברנו את הלילות הקשים והעזים. הצבא הבלגי כידוע לא הצטיין במיוחד כלוחמים, אבל שררה משמעת חזקה וטיפשית. גם התנאים והציוד היו פרימיטיביים, טרטורים סתם ללא צורך. בשדה קיבלנו נתחי חזיר שהיינו צריכים לצלות לבד על האש.
מתקרבת שנת 1940. 10.5.1940 ביום שישי בבוקר פלשו צבאות גרמניה להולנד, בלגיה וצרפת. באותו יום יחידתי נמצאת בגבול גרמניה MALMEDY EUPEN. הצבא הגרמני בכוח אדיר ומפחיד עבר את הגבול והתקדם במהירות הבזק, ואנחנו התחלנו לסגת במהירות כפולה לכיוון מערב באוטובוסים. בדרך בלי הרף הופצצנו על ידי מסרשמיטים. המשכנו לסגת בצורה בלתי מאורגנת, שרר מצב של תוהו ובוהו. אלפי פליטים חסמו את הדרכים עם מיטלטליהם וכל מיני כלי רכב, וכך מנעו מצבאות הברית להגיע לחזית לעזרה. יומם ולילה התותחים היו בפעולה. במקום מסוים HAECHT (הכט) היחידה התארגנה מחדש לקו הגנה. ב – HUMBEEK נכנסנו לעמדות. החום היה קשה, היינו מצוידים בציוד חורפי וככה היינו צריכים להלחם בעמדות מאולתרות ללא כיסוי. הייתה התקפה גרמנית קבלנו פקודה להסתער. הפלוגה נכנסה לשדה תבואה, כל מי שנשכב בשדה תבואה נשבה, וחלק נהרגו. ראיתי את החורבן התחלתי לסגת עם עוד כמה חיילים המחזה היה נוראי.
כמאה מטר מהחזית בעת הנסיגה, פגשנו קצינים שלופיי אקדחים שעצרו בעדינו מלסגת וצעקו "חזרה לחזית" הסתובבנו וחזרנו. לאחר זמן קצר מאוד נסוגונו שנית וכבר לא מצאנו את הקצינים שעצרו אותנו קודם. התחלתי ללכת ברגל מערבה לכיוון הים יחד עם חלק מהצבא ועם פליטים. במקום מסוים נכנסתי עם עוד חיל לטירה להתאושש. קיבלו אותנו בסבר פנים יפות. באמצע הלילה העירו אותנו המשרתים והודיעו שהגרמנים מתקרבים, נתנו לנו אוכל ושני זוגות אופניים ויצאנו לדרך דרומה.
שבעת ימים מאז פלישת הגרמנים התייצבתי במשטרה הצבאית והודעתי שאני מחפש את חטיבתי. לא היה עם מי לדבר. ממש אנדרלמוסיה שלמה.
ב 25.5.40 הגעתי עם האופניים לעיר הקיט הדרומית ביותר בגבול צרפת LA PANE (לה פאן). הגרמנים שפלשו לצרפת התקדמו במהירות הבזק והגיעו לעיר DUNKERK (דנקרק) בשפת הים. בצרפת בשטח בין שני הערים האלו היו מרוכזים לפי האומדן מליון איש פליטים שישבו שם בדיונות תחת לחץ הפצצות ללא הרף, וביניהם הרבה יהודים שלא יכלו להמשיך דרומה בגלל הניתוק. התנאים היו איומים ללא מזון וללא מים. במצב זה מצאתי את הורי ואחיותיי בחולות. אני בתור חייל הבאתי להם לחם ללא תור. למרות המצב העצוב הייתה הפגישה מלאת שמחה וששון. המשפחה מוצאת את הבן האבוד, לא ידעו מהומה עלי. הפגישה הייתה מאוד מרגשת, ללא מילים.
מצאתי שם גם חברים מבני עקיבא שחיו באוהל תחת מטר הפגזים. למרות המצב המיוחד והמסוכן לא העריכו כראוי את המצב והצעירים במיוחד לקחו הכל בקלות. חברי השומר הצעיר התנחלו בחולות וכל ערב ישבו מסביב קערה גדולה והשרו את רגליהם במים לסמל ולהמשך חברות קבוצתית (קומונה). עד כדי כך לא הרגישו מה עלול לקרות.
ושוב עזבתי את ההורים והסתתרתי במרתף. הקרבות נמשכו בין הגרמנים ואחרוני האנגלים שנפלו בשבי. ב - 28.5.40 בלגיה נכנעה לגרמנים. אני נלקחתי בשבי וההורים חזרו לאנטוורפן לדירתם.
במשאיות לקחו אותנו השבויים לגבול הולנד בלגיה MARIA TER HEIDE. שבועיים הייתי שבוי והתחלתי להכיר את הגרמנים מקרוב.
בערב שבועות 11.6.40 חזרתי הביתה ברגל, לא הייתה לי תחבורה מחוסר דלק. הסיבה לשחרורי נבעה מזה שאחת מפקודות היטלר הייתה לשחרר את כל היחידות הפלמיות היות והם שיתפו פעולה עם הגרמנים, ומאחר והייתי שייך ליחידה פלמית שוחררתי עם כולם וניצלתי מצפורני המפלצת בנס.
ועוד נס לשחרורי – ביום השחרור הגרמנים חלקו את מסמכי השחרור על ידי קריאת שם המשפחה, החיל ענה את שמו הפרטי וכך קיבל את המסמך. פחדתי מאוד פן שמי יכניס אותי לגיהינום. לפני חלוקת התעודות שמעתי בקול רועם את השם "סטביצקי". סקרן לדעת מי זה, ראיתי חייל גרמני במדים מתייצב דום לפני קצין גרמני, אז נרגעתי וקיוויתי שבעת קריאת שמי בטכס השחרור אעבור בלי סיבוכים. חשבתי שאם חייל גרמני נושא שם כזה אולי גם אלי לא ישימו לב, וברעדה שמעתי שהכריזו את שמי איזבוצקי, עניתי דוד וקיבלתי את הטופס ביד.
הפחד התחיל לחדור, וגם המצב הכלכלי היה קשה, ועל מנת להרוויח עבדתי במכולת, סחבתי שקי סוכר וכד'.
היהודים הופיעו לאט לאט, והחיים חזרו למסלולם עוד לא היו רדיפות, ולכן היהודים הגיעו חזרה ממרחקים, וכך נפלו לאחר מכן במלכודת. מבלגיה נשלחו 40,000 יהודים למחנות.
באותה תקופה גרנו ברחוב MARINIS באנטוורפן בקומה רביעית. זה היה ברובע היהודי המובהק.
מאותה תקופה בחודש יולי 1940 לקחו בשבי את אחי יוסף בגלל נתינותו הבריטית. קבוצה גדולה של בחורים מאנטוורפן, גם גויים, שהיו נתינים בריטים נלקחו לגרמניה כאויבי גרמניה.
אמא הכינה מזוודה מלאה בגדים ואוכל ויצאתי בתור בלגי לדרך בעיקבותיו.
אחי הודיע שהוא בבריסל ושם נאמר לי שעזבו, והם נמצאים בטירה בעיר OUI במזרח בלגיה.
הגעתי גם לשם והעליתי את המזוודה לטירה הנמצאת בראש צוק.
העליה היתה תלולה, והזקיף החזיר אותי למטה למשרד הגסטפו לקבל אישור.
"הגסטפו"- יחידה קיצונית שטיפלה בחיסול יהודים, יחידה שהייתה ידועה לשמצה, ואחר כך רק נודע למה הם היו מסוגלים.
עד היום השכל הישר לא יכול לתפוס עד להיכן הגיעה האכזריות. לכן החובה היא לא לשכוח ולהעביר לדורות הבאים את גודל האסון שקרה לנו.
המפקד, נמוך ושמן, בעל קרחת, טיפוס נאצי מובהק, פקד עלי לפתוח את המזוודה. פתחתי והצעתי לו שיטעם מהעוגיות שהבאתי מהבית. הוא קפץ מהכסא והתחיל לצרוח עלי "מה אתה רוצה להרעיל אותי?"
אפשר להבין את הרגשתי- את הפחד. לאחר הביקורת סגרתי את המזוודה. הזעתי מפחד והכנסתי את ידי לתוך הכיס ואז צרח שוב: "מה יש לך שם?" הוצאתי מהכיס ממחטה לנגב את הזיעה.
כנראה חשב שאני שולף אקדח.
נתן לי אישור והעליתי את המזוודה לטירה ומסרתי לזקיף. נודע לי אח"כ שהמזוודה נמסרה לו.
מאז לא שמענו ממנו ולא ראינו אותו עד השחרור ב- 1945. הוא היה במשך כל המלחמה במחנה OBERSCHLESIEN (אוברשלזיאן – גרמניה).בהיותי משוחרר גרתי באטוורפן. התנועה היתה מפוצלת, היו חסרים הרבה חברים. היה חיפוש אחרי דרכי הצלה שונות. זכור לי שהיה מדובר בסודיות גמורה בין יעקב ומנדל וילנר וביני על אפשרות לחצות את תעלת למנש ,"LA MANCHE" בסירה שהיינו צריכים להביא איתנו מהולנד לאנגליה. תכנית זו לא יצאה לפועל
דוד (מסומן בעיגול) עם גיוסו לצבא הבלגי הסדיר ב 1939 הרגימנט החמישי פלוגה 6– 1939 בחודש ספטמבר התחילה המלחמה בין פולין לגרמניה. נשלחתי לשמור בגבול ההולנדי על דרכים ממוקשות. הייתי מועמד לקבל דרגה, אך כדי לשמור על יחסים טובים כיהודי בודד ולמנוע קנאה, סירבתי לקבל את הדרגה ולא לתת להם הזדמנות לסרב כמו לקבל הוראות מיהודי. הודות להחלטה זו הצלחתי להחזיק מעמד והיחסים היו מצוינים.
באותה שנה תפסנו עמדות לאורך תעלת ALBERT (אלברט), קו הגנה בלגיה. היה חורף קשה, כפור, שלג. לנו בגורן אצל האיכרים, בלילות התגלגלנו שניים שנים בשמיכות, וכך עברנו את הלילות הקשים והעזים. הצבא הבלגי כידוע לא הצטיין במיוחד כלוחמים, אבל שררה משמעת חזקה וטיפשית. גם התנאים והציוד היו פרימיטיביים, טרטורים סתם ללא צורך. בשדה קיבלנו נתחי חזיר שהיינו צריכים לצלות לבד על האש.
מתקרבת שנת 1940. 10.5.1940 ביום שישי בבוקר פלשו צבאות גרמניה להולנד, בלגיה וצרפת. באותו יום יחידתי נמצאת בגבול גרמניה MALMEDY EUPEN. הצבא הגרמני בכוח אדיר ומפחיד עבר את הגבול והתקדם במהירות הבזק, ואנחנו התחלנו לסגת במהירות כפולה לכיוון מערב באוטובוסים. בדרך בלי הרף הופצצנו על ידי מסרשמיטים. המשכנו לסגת בצורה בלתי מאורגנת, שרר מצב של תוהו ובוהו. אלפי פליטים חסמו את הדרכים עם מיטלטליהם וכל מיני כלי רכב, וכך מנעו מצבאות הברית להגיע לחזית לעזרה. יומם ולילה התותחים היו בפעולה. במקום מסוים HAECHT (הכט) היחידה התארגנה מחדש לקו הגנה. ב – HUMBEEK נכנסנו לעמדות. החום היה קשה, היינו מצוידים בציוד חורפי וככה היינו צריכים להלחם בעמדות מאולתרות ללא כיסוי. הייתה התקפה גרמנית קבלנו פקודה להסתער. הפלוגה נכנסה לשדה תבואה, כל מי שנשכב בשדה תבואה נשבה, וחלק נהרגו. ראיתי את החורבן התחלתי לסגת עם עוד כמה חיילים המחזה היה נוראי.
כמאה מטר מהחזית בעת הנסיגה, פגשנו קצינים שלופיי אקדחים שעצרו בעדינו מלסגת וצעקו "חזרה לחזית" הסתובבנו וחזרנו. לאחר זמן קצר מאוד נסוגונו שנית וכבר לא מצאנו את הקצינים שעצרו אותנו קודם. התחלתי ללכת ברגל מערבה לכיוון הים יחד עם חלק מהצבא ועם פליטים. במקום מסוים נכנסתי עם עוד חיל לטירה להתאושש. קיבלו אותנו בסבר פנים יפות. באמצע הלילה העירו אותנו המשרתים והודיעו שהגרמנים מתקרבים, נתנו לנו אוכל ושני זוגות אופניים ויצאנו לדרך דרומה.
שבעת ימים מאז פלישת הגרמנים התייצבתי במשטרה הצבאית והודעתי שאני מחפש את חטיבתי. לא היה עם מי לדבר. ממש אנדרלמוסיה שלמה.
ב 25.5.40 הגעתי עם האופניים לעיר הקיט הדרומית ביותר בגבול צרפת LA PANE (לה פאן). הגרמנים שפלשו לצרפת התקדמו במהירות הבזק והגיעו לעיר DUNKERK (דנקרק) בשפת הים. בצרפת בשטח בין שני הערים האלו היו מרוכזים לפי האומדן מליון איש פליטים שישבו שם בדיונות תחת לחץ הפצצות ללא הרף, וביניהם הרבה יהודים שלא יכלו להמשיך דרומה בגלל הניתוק. התנאים היו איומים ללא מזון וללא מים. במצב זה מצאתי את הורי ואחיותיי בחולות. אני בתור חייל הבאתי להם לחם ללא תור. למרות המצב העצוב הייתה הפגישה מלאת שמחה וששון. המשפחה מוצאת את הבן האבוד, לא ידעו מהומה עלי. הפגישה הייתה מאוד מרגשת, ללא מילים.
מצאתי שם גם חברים מבני עקיבא שחיו באוהל תחת מטר הפגזים. למרות המצב המיוחד והמסוכן לא העריכו כראוי את המצב והצעירים במיוחד לקחו הכל בקלות. חברי השומר הצעיר התנחלו בחולות וכל ערב ישבו מסביב קערה גדולה והשרו את רגליהם במים לסמל ולהמשך חברות קבוצתית (קומונה). עד כדי כך לא הרגישו מה עלול לקרות.
ושוב עזבתי את ההורים והסתתרתי במרתף. הקרבות נמשכו בין הגרמנים ואחרוני האנגלים שנפלו בשבי. ב - 28.5.40 בלגיה נכנעה לגרמנים. אני נלקחתי בשבי וההורים חזרו לאנטוורפן לדירתם.
במשאיות לקחו אותנו השבויים לגבול הולנד בלגיה MARIA TER HEIDE. שבועיים הייתי שבוי והתחלתי להכיר את הגרמנים מקרוב.
בערב שבועות 11.6.40 חזרתי הביתה ברגל, לא הייתה לי תחבורה מחוסר דלק. הסיבה לשחרורי נבעה מזה שאחת מפקודות היטלר הייתה לשחרר את כל היחידות הפלמיות היות והם שיתפו פעולה עם הגרמנים, ומאחר והייתי שייך ליחידה פלמית שוחררתי עם כולם וניצלתי מצפורני המפלצת בנס.
ועוד נס לשחרורי – ביום השחרור הגרמנים חלקו את מסמכי השחרור על ידי קריאת שם המשפחה, החיל ענה את שמו הפרטי וכך קיבל את המסמך. פחדתי מאוד פן שמי יכניס אותי לגיהינום. לפני חלוקת התעודות שמעתי בקול רועם את השם "סטביצקי". סקרן לדעת מי זה, ראיתי חייל גרמני במדים מתייצב דום לפני קצין גרמני, אז נרגעתי וקיוויתי שבעת קריאת שמי בטכס השחרור אעבור בלי סיבוכים. חשבתי שאם חייל גרמני נושא שם כזה אולי גם אלי לא ישימו לב, וברעדה שמעתי שהכריזו את שמי איזבוצקי, עניתי דוד וקיבלתי את הטופס ביד.
הפחד התחיל לחדור, וגם המצב הכלכלי היה קשה, ועל מנת להרוויח עבדתי במכולת, סחבתי שקי סוכר וכד'.
היהודים הופיעו לאט לאט, והחיים חזרו למסלולם עוד לא היו רדיפות, ולכן היהודים הגיעו חזרה ממרחקים, וכך נפלו לאחר מכן במלכודת. מבלגיה נשלחו 40,000 יהודים למחנות.
באותה תקופה גרנו ברחוב MARINIS באנטוורפן בקומה רביעית. זה היה ברובע היהודי המובהק.
מאותה תקופה בחודש יולי 1940 לקחו בשבי את אחי יוסף בגלל נתינותו הבריטית. קבוצה גדולה של בחורים מאנטוורפן, גם גויים, שהיו נתינים בריטים נלקחו לגרמניה כאויבי גרמניה.
אמא הכינה מזוודה מלאה בגדים ואוכל ויצאתי בתור בלגי לדרך בעיקבותיו.
אחי הודיע שהוא בבריסל ושם נאמר לי שעזבו, והם נמצאים בטירה בעיר OUI במזרח בלגיה.
הגעתי גם לשם והעליתי את המזוודה לטירה הנמצאת בראש צוק.
העליה היתה תלולה, והזקיף החזיר אותי למטה למשרד הגסטפו לקבל אישור.
"הגסטפו"- יחידה קיצונית שטיפלה בחיסול יהודים, יחידה שהייתה ידועה לשמצה, ואחר כך רק נודע למה הם היו מסוגלים.
עד היום השכל הישר לא יכול לתפוס עד להיכן הגיעה האכזריות. לכן החובה היא לא לשכוח ולהעביר לדורות הבאים את גודל האסון שקרה לנו.
המפקד, נמוך ושמן, בעל קרחת, טיפוס נאצי מובהק, פקד עלי לפתוח את המזוודה. פתחתי והצעתי לו שיטעם מהעוגיות שהבאתי מהבית. הוא קפץ מהכסא והתחיל לצרוח עלי "מה אתה רוצה להרעיל אותי?"
אפשר להבין את הרגשתי- את הפחד. לאחר הביקורת סגרתי את המזוודה. הזעתי מפחד והכנסתי את ידי לתוך הכיס ואז צרח שוב: "מה יש לך שם?" הוצאתי מהכיס ממחטה לנגב את הזיעה.
כנראה חשב שאני שולף אקדח.
נתן לי אישור והעליתי את המזוודה לטירה ומסרתי לזקיף. נודע לי אח"כ שהמזוודה נמסרה לו.
מאז לא שמענו ממנו ולא ראינו אותו עד השחרור ב- 1945. הוא היה במשך כל המלחמה במחנה OBERSCHLESIEN (אוברשלזיאן – גרמניה).בהיותי משוחרר גרתי באטוורפן. התנועה היתה מפוצלת, היו חסרים הרבה חברים. היה חיפוש אחרי דרכי הצלה שונות. זכור לי שהיה מדובר בסודיות גמורה בין יעקב ומנדל וילנר וביני על אפשרות לחצות את תעלת למנש ,"LA MANCHE" בסירה שהיינו צריכים להביא איתנו מהולנד לאנגליה. תכנית זו לא יצאה לפועל
פרק ה "התזמורת האדומה" 1944
מולנו באותו רחוב שבו גרנו, גרה משפחת צימנטבוים. בת אחת צילה שהכרתי נשלחה לאושוויץ. לפי העדויות התנהגה צילה כגיבורה, עזרה לזולת, ארגנה ניסיונות בריחה. וכשנתפסה הצליחה לשים קץ לחייה על ידי חיתוך עורקיה, רק כדי לא לתת לנאצים את התענוג להורגה. בפינת הרחוב נמצא לוח זיכרון לזכרה עד היום הזה.
לאבי היה אח – ישראל, ואשתו שיינה. היו להם 12 ילדים. הוא התפרנס בחזקת איטליז. הילדים התפזרו בעולם – בת אחת באנגליה, בנות ובנים באמריקה, בת בישראל. הבת הצעירה והבן הצעיר נשארו בבלגיה. הצעיר הרמן בגיל 18 הפך להיות קומוניסט פעיל במפלגה עד כדי כך שהיה מועמד ברשימת הקומוניסטים לעירייה באנטוורפן. כשהגרמנים פלשו לבלגיה נעצר בתור קומוניסט. יש לזכור שזה היה בתקופה ששתי המעצמות רוסיה וגרמניה היו אויבות. לאחר שהושג הסכם בין גרמניה לרוסיה והן הפכו להיות בנות ברית שחרר הרמן איזבוצקי כקומוניסט. כידוע הידידות לא החזיקה מעמד והגרמנים תקפו את רוסיה. הרמן ירד למחתרת והפך לאחד מראשי הארגון "התזמורת האדומה", ארגון מחתרתי נגד הגרמנים למען רוסיה שבראשו עמד טרפר, אשר ביצע חבלות וריגול.
התזמורת האדומה פעלה בבלגיה וצרפת. היו להם השגים גדולים. הרמן ואחרים נתפסו בגלל הלשנה. הוא לא נכנע, לא דיבר ולכן הוצא להורג בצורה אכזרית ביותר – בכריתת ראשו. בתאריך 6.7.44 בעיר CHARLOTENBURG (שרלוטנבורג) – גרמניה.
לגיבורי המחתרת הוקמו מצבות ביניהם גם להרמן ב "יער התזמורת האדומה" בשער הגיא. בואך מתל אביב פונים ימינה בכיוון בית שמש 100 מטר מצד ימין בשביל עפר נמצאות המצבות
פרק ו הבריחה מאנטוורפן 1941
ההתייחסות של הגרמנים לאכלוסיה בבלגיה באותה תקופה הייתה לא רעה, עד כדי כך שעודדו את תושבי העיר שברחו לחזור לבתיהם מדרום צרפת, ושלחו אפילו משאיות להביא יהודים יהלומנים מ"קוניאק" ו "בורדו". עד מהרה התברר שנפלו במלכודת. לאחר שובם הסתדרו היהודים מחדש בבתיהם, התחילו כרגיל בעסקים ויום בהיר אחד המלכודת נסגרה והתחילה לבצע את חוקי נירנברג - מעצרים, רישומים, פתיחת כספות והחרמת כספים ויהלומים.
עם כל המצב הזה היו גם יהודים "מוסרים" - מלשינים - ששיתפו פעולה עם הגרמנים. בבריסל היה יהודי בשם ז'אק (JACK), שיחד עם הגסטפו הסתובב בעיר ותפס יהודים. גם באנטוורפן היה יהודי שהכרתי בשם בך (BACH), שמסר הרבה יהודים לנאצים. סופם היה כסופם של יתר היהודים.
בסוף שנת 1940 המצב החמיר, הוציאו כרזות גדולות לפי א - ב בו מוזמנים כל החיילים המשוחררים להתייצב לעבודה בגרמניה. כל כמה ימים אות אחרת. האות שלי I ניתנה לי אפשרות וזמן להתכונן לבריחה. לא היה קל ללא כסף, ולהשאיר הורים ושלוש אחיות מאחור במצב של אי וודאות. הקטע בין עזיבתי עד שחרורם של ההורים והאחיות והישארותם בחיים נודע לי מאחיותי.
יאמר כי בזכות אמא ז"ל נשארתי בחיים וניצלתי, כי היא הפצירה בי לעזוב ועודדה אותי לברוח וכך עשיתי.
התקשרתי עם מבריח יהודי, ובתשלום לקח אותי לדרך קודם לגבול בלגיה- צרפת, ולאחר מכן לגבול המפריד בין צרפת הכבושה וצרפת החופשית. היציאה הראשונה נכשלה. בפחד וחרטה חזרתי לבלגיה.
ב- 26.02.41 יצאתי שנית לדרך, בריסל- ליל ( צרפת), עברתי את נהר SOMME (סום) בלילה בסירה. באותו לילה העביר אותי המבריח היהודי למבריח גוי שלקח אותי דרך הגבול האחרון. הפחדים היו חזקים בכל תחנה ותחנה. בחורשות ובנהרות ובכל הדרך ערבו ושרצו הגרמנים.
ב- 03.03.41 הגעתי לעיר LIMOGE (לימוז') הנמצאת בחלק החופשי של צרפת. האכזריות של הצרפתים לא נפלה מזו של הגרמנים, הקימו מחנות וביניהם מחנה המוות VERNET (ורנה).
מ LIMOGE הגעתי למרסיל שם פגשתי את דודי דוד ומשפחתו גם הם פליטים בדרך לאצות הברית. גרתי אצלם, אבל עם האוכל היה לי קשה. לכל אחד שהיה לו אישור לגור במקום נתנו תלושי אוכל וחייתי בצורה בלתי לגלית. הייתי חייב להיזהר שלא יתפסו אותי. הזמן עבר בריצות בין המשרדים על מנת לקבל רשיון שהייה.
הארגון האמריקני בשם "היאס" דאג לפליטים יהודים בתמיכה כספית, וסידUר ניירות. התקשרתי עם חברי בני עקיבא שהיו כלואים במחנות, השתדלתי לעזור להם במשלוח חבילות. גם הביתה שלחתי וגם לאחי יוסף שהיה במחנה שבויים בריטים בגרמניה שנעצר בתור אזרח בריטי מיד עם כניסת הגרמנים לאנטוורפן.
הייתי צריך לדאוג לא להיתפס ולהשתדל לצאת ממרסיל כמה שיותר מהר. דודי לאון שלח לי ויזה כניסה לארצות הברית וברגע האחרון שינתה ארצות הברית את מדיניותה וביטלה את כל הויזות. לאור המצב שלח לי הדוד ויזה כניסה לקובה (CUBA).
אחר כך התחיל המרוץ להשיג דרכון, וזה לא היה פשוט. האדמה במרסיל בערה תחת רגלי והחלטתי לעזוב את המקום ולהצטרף להכשרה לא רחוק מהעיר LYON (ליאון) בו נמצאו כמה חברים מבני עקיבא אנטוורפן. שם המקום TALUYERS (טלוייה).
את ההכשרה הקים המל (שמו) מנהיג הצופים היהודים בצרפת. הגעתי למקום ב 15.8.41 ובתאריך ה 27.10.41 עזבתי את ההכשרה למרסיל שם היו מסמכים מוכנים כדי שאוכל לעזוב את צרפת.
תקופת שהותי בהכשרה נתנה לי הרבה. למדתי יחסי אנוש, חיי חברה שהיו על רמה, עבדנו בשדות, חרשנו עם שוורים. המצב בחווה היה פחות או יותר בטוח, הכיסוי כלפי חוץ היה טוב והיינו מוגנים. יצאתי פעם לכפר הסמוך להסדיר רישיון שהייה, בג'נדרמניה עשו לי קשיים ועצרו אותי, בנס שאינני זוכר יצאתי מציפורניהם וחזרתי להכשרה. מה שאני זוכר הוא שבחורף היה קור כלבים וסבלנו, ולפי התכנית היינו חייבים לצאת לסליחות בשעה 4 וחצי בבוקר בכפור וברוחות עזות.
במרסיל רציתי להשלים את כל הניירת והויזות הדרושים לצאת מצרפת. היציאה הייתה דרך ספרד לפורטוגל ומשם להפליג מעבר לים. לזה היו צריכים הרבה עצבים וזהירות. עם כל זה עוד הייתי במרסיל בלתי לגלי. קבלתי מהקונסול הבלגי תעודת מעבר בלגית, הוסבר לי שעם דרכון בלגי לאומי ספרד לא נותנת מעבר.
"HICEM" עזרה הרבה לזרז את יציאתי. לאחר השלמת כל המסמכים יצאתי לדרך, NIMES (נים), TOULOUSE (טולוז'), PAU (פו), LOURDE (לורדה). לנתי בעיירה PAU למחרת הגעתי לגבול הספרדי MADRID- SARAGOSA (מדריד- סרגוסה), הסתובבתי בעיר כל היום ונשמתי לרווחה שעזבתי את צרפת שם הייתי עלול להתפס.
בערב יצאתי לפורטוגל, בעיר הבירה) LISBONE ליסבון) שהיתי שישה ימים. עיר יפה, ביקרתי בבית כנסת פורטוגזי עתיק ויפה ROSIO (רוסיאו), ככר מרכזית יפה, AV.LIBETRTAD . קשה לי להיזכר. דבר אחד היה ידוע שבאירופה הורע המצב כלפי היהודים בכל ארצות אירופה הכבושה בידי הנאצים. על משרפות עוד לא שמעו. הצלחתי עוד לשלוח חבילות להורי באנטוורפן, ולאחי יוסף שהיה במחנה בגרמניה. מיום 24.2.41 עד 3.9.44 יום שחרור בלגיה לא ידעתי מאומה על גורל בני הבית באנטוורפן.
פרק ז מהוואנה דרך קנדה לאנטוורפן 1943
בתאריך 17.11.41, 36 שבועות לאחר שעזבתי את הבית הפלגתי מליסבון באוניה SERPA PINTO (סרפה פינטו) לכוון קובה. זאת הפעם הראשונה שלי על אניית נוסעים באוקיינוס האטלנטי.
האוניה SERPA PINTO (סרפה פינטו)
ב 18.11.41- האנייה עוגנת בעיר קזבלנקה - מרוקו, בצפון אפריקה. בנמל עלו פליטים מכל מיני ארצות שהצליחו להגיע למרוקו, ביניהם מכרים מבלגיה. פליטים אלו היו במחנה בעיר MAZAGAN מזגן. בעיצומה של המלחמה פורטוגל הייתה ניטרלית לכן האונייה הייתה מוארת חזק משתי דפנות האניה שהאירה את דגל פורטוגל לבל תותקף ע"י הגרמנים.
ב – 20.11.41 הגענו לאיים ACORES השייכים לפורטוגל והנמצאים באוקיינוס האטלנטי. באנייה
היה מטבח כשר ומקום הלינה שלי היה שתי קומות למטה, מיטה מס' 185.
ב – 30.11.41 הגענו לאיי BERMUDA (ברמודה) השייכים לבריטניה. קבוצת איים יפיפיים שהקשר ביניהם בסירות מוטוריות. כאן היה המפגש הראשון עם העולם החופשי, כולם נחקרו על ידי SCOTLAND YARD הבריטי (סקוטלנד ירד) שרצו לדעת פרטי פרטים על המצב באירופה. אפילו חוקר בשפה הפלמית היה ביניהם.
ב- 9.12.41 הגענו ל- SAN DOMINGO. למרות התאריך היה חום כבד, בכל המקומות בנמלים אסור היה לרדת, המשכנו להאיטי ואחר כך הספינה עגנה בהוואנה – קובה.
ביום שישי 17.12.41 הורידו אותנו ליבשה בסירת הצלה. הביאו אותנו ישר למחנה TISCORNIA, במחנה ביליתי 13 יום. היה קשה. קודם החום הלוהט כמו בימי חמסין כאן בארץ, האוכל היה רע. הלחם מקמח אורז. קובה הייתה תחת שלטון רודן בשם BATISTA שהייתה כעין מושבה אמריקאית. הרודן היה ידוע כמושחת, גנב, ופרו אמריקאי מובהק.
לקובה היה שם רע בין היהודים. היה ידוע (כך מספרים) שיהודי פולין שהסתבכו בכל מיני עסקים מפוקפקים, רציחות, גרושים ברחו לאי קובה שלא עשה להם קשיים בזמנו להלקט.
התוספת שקיבלה הקהילה הקיימת מפליטי אנטוורפן היה 500 נפש. שהראו יוזמה יוצאת מן הכלל בכל השטחים.
היהודים הקימו שם תעשיית יהלומים. ניצלו את המצב באירופה שתעשיית היהלומים הייתה משותקת בגלל המלחמה. וככה יכלו לספק לאRצות הברית את הסחורה המוגמרת.
היהודים גם הקימו בורסה. היא הייתה ברובע היוקרתי בהוואנה הנקרא VEDADO. קהילת יהודי בלגיה הוקמה, בית ספר, שוחטים וכל הכרוך בכך. העסקים פרחו ועשו חייל. בזמן שבאירופה הייתה שרפה, במיוחד ליהודים שנספו בצורה בלתי אנושית על ידי הרוצחים הגרמנים.
בתור מנסר יהלומים מצבי היה רע. הייתי חייב לחכות עד הקמת המפעל. עד אז גרתי עם מקס ברנבלוט, שהיה ראש קן בני עקיבא באנטוורפן לפני המלחמה. בכיבוש הנאצי של בלגיה הצטרפתי אליו בהיותו בהכשרה בצרפת. נפגשנו שוב בהוואנה. היום הוא חי בארץ תחת השם מ.בנית, פרופסור בצרפתית עתיקה. הוא נתן שיעורים ואני הייתי רוכל מבית לבית ומוכר לבנים כגון: גופיות תחתונים וגרביים. את הסחורה קיבלתי באשראי מיהודי ותיק. הרווח היה דל וככה חיינו. עבדתי גם בשפשוף אופנים לליטוש יהלומים. עבודת פרך מלוכלכת אבל מכניסה עד שיכולתי לעבוד במקצועי ניסור יהלומים.
בחור קצת יותר צעיר ממני, ממשפחה אמידה ושמו משה בר היה גם הוא בהוואנה, והצטרף לתנועת נוער. התיידדנו ונעשינו חברים. ההשפעה עליו הייתה חזקה בנושא ציונות. עד כדי שהחליט גם להתגייס לצבא בלגיה החופשית. יום אחד ראתה אמו שבנה ואני יוצאים מהקונסוליה הבלגית לאחר שנרשם לשרות. עשרות שנים הייתה אימו משוכנעת שאני הייתי הגורם לגיוסו. דאגתי שמא לא אוכל לראותו יוצא שלם מהמלחמה, ומרוב דאגה ביקרתי אותו בקו הראשון לאחר הפלישה. עד היום אנו ידידים, חברים לנשק.
בהוואנה היו לי 2 דודים אחד לא יכול היה לעזור לי והשני יכול היה אבל לא עזר. הדוד שלא היה יכול לעזור היה מזמין אותי מידי פעם לארוחה. הדודה הפצירה בי: "דוד דוד תאכל תאכל, בין כך זורקים", וביידיש: "עס עס דוד מען ווארפט עס זובי זו ארויס".
החיים נמשכים, ומהחום הגבוה יש מכת ג'וקים ואנו נלחמים בהם ערב ערב בנעלי בית. האוכלוסייה בחורף מתלבשת לא לפי מזג האוויר אלא לפי לוח השנה. פברואר זה חורף לפי הלוח, ורואים נשים עם פרוות, גברים בחליפות והשמש הלוהטת.
הסתדרות ציונית הוקמה, עם תנועת נער שכלל את כל הזרמים, ואנחנו היינו בין המנהיגים יחד עם חברי השומר הצעיר. התקיימו פעילויות, שיחות, טיולים ומחנות כמו בזמנים הטובים והשקטים בבלגיה.
מקס ברנבלוט השותף לחדר עוזב לארצות הברית. מציעים לי לנסוע ל-BRITISH GUANA להקים שם מנסרה ליהלומים. הסכמתי אבל לשמחתי זה לא יצא לפועל.
התחלתי לעבוד במקצועי, הרווחתי טוב 150$ לשבוע. שכר דירה עלה 15$ לחדש בשדרה יוקרתית בהוואנה.
המצב באירופה הלך והחמיר, מגיעות ידיעות נוראות, לא הייתי שקט והיו לי נקיפות מצפון. לא יכולתי לשבת בחיבוק ידיים, פניתי לקונסול הבלגי והחלטתי להתנדב ולהצטרף לצבא בלגיה החופשית ולהלחם נגד החיה הנאצית. הבדיקות הרפואיות קבעו שאני בכושר. בין הנוער פרץ ויכוח להתגייס או לא. חלק נשארו וצברו הרבה כסף. ישנם שני סוגי בחורים האחד שאף פעם לא שירת בצבא והשני שתמיד בצבא. אני שייך לסוג השני. הייתה שאלה באם עוד אזכה לראות את ההורים אחים ואחיות שנשארו באירופה.
הגיע יום הגיוס יחד עם עוד 10 בחורים יהודים וגוי אחד.
ב- 3.2.43 קיבלתי ויזה מעבר דרך ארצות הברית לקנדה.
ב- 10.2.43 נחתתי בפעם הראשונה במטוס במיאמי, שם חיכו לנו חיילים בלגים מלווים, ומשם נסענו ברכבת 36 שעות לניו יורק.
נתקלתי בפעם הראשונה בגזענות. שרותים, מקומות ברכבת, ואוטובוסים מיוחדים לכושים. הייתי בהלם.
בניו יורק ביליתי אצל דוד דוד שהכין ארוחת צהרים לכבודי (הגיבור) בדירתו. הוזמנו כל הדודים והמשפחה. הייתי במרכז ההתעניינות, יהודי מהמשפחה נוסע להלחם בנאצים – זה לא פשוט.
המשכנו צפונה ברכבת לקנדה והגענו למחנה אימונים קנדי בשם JOLIETTE, 40 מייל מהעיר מונטריאול. יש לציין שתוך יומיים שלושה עברתי מ- 30 מעלות מעל ל- 0 ל- 30 מעלות מתחת ל- 0.
החרף קשה, ברחובות עברו סוסים רתומים לכלים שהזיזו את ערמות השלג לצדדים. המדרכות נפתחו ע"י קומפרסור, היה כפור אבל הוסיף בריאות לעומת החום בקובה ששם סבלתי מהקיבה.
חיינו בגן עדן, לא היה חסר דבר בזמן שבאירופה שרפו יהודים.
בשעת הפנאי ביקרתי בסניף בני עקיבא בעיר מונטריאול. הפכתי להיות פעיל ורכשתי ידידים וידידות. באחד הערבים הוזמנתי לערב לכבוד חיים ויצמן שהיה במלון במונטריאול, ונשא את דברו. הוא היה יושב ראש התנועה הציונית, ולאחר מכן נשיא ראשון של מדינת ישראל.
ב – 20.11.41 הגענו לאיים ACORES השייכים לפורטוגל והנמצאים באוקיינוס האטלנטי. באנייה
היה מטבח כשר ומקום הלינה שלי היה שתי קומות למטה, מיטה מס' 185.
ב – 30.11.41 הגענו לאיי BERMUDA (ברמודה) השייכים לבריטניה. קבוצת איים יפיפיים שהקשר ביניהם בסירות מוטוריות. כאן היה המפגש הראשון עם העולם החופשי, כולם נחקרו על ידי SCOTLAND YARD הבריטי (סקוטלנד ירד) שרצו לדעת פרטי פרטים על המצב באירופה. אפילו חוקר בשפה הפלמית היה ביניהם.
ב- 9.12.41 הגענו ל- SAN DOMINGO. למרות התאריך היה חום כבד, בכל המקומות בנמלים אסור היה לרדת, המשכנו להאיטי ואחר כך הספינה עגנה בהוואנה – קובה.
ביום שישי 17.12.41 הורידו אותנו ליבשה בסירת הצלה. הביאו אותנו ישר למחנה TISCORNIA, במחנה ביליתי 13 יום. היה קשה. קודם החום הלוהט כמו בימי חמסין כאן בארץ, האוכל היה רע. הלחם מקמח אורז. קובה הייתה תחת שלטון רודן בשם BATISTA שהייתה כעין מושבה אמריקאית. הרודן היה ידוע כמושחת, גנב, ופרו אמריקאי מובהק.
לקובה היה שם רע בין היהודים. היה ידוע (כך מספרים) שיהודי פולין שהסתבכו בכל מיני עסקים מפוקפקים, רציחות, גרושים ברחו לאי קובה שלא עשה להם קשיים בזמנו להלקט.
התוספת שקיבלה הקהילה הקיימת מפליטי אנטוורפן היה 500 נפש. שהראו יוזמה יוצאת מן הכלל בכל השטחים.
היהודים הקימו שם תעשיית יהלומים. ניצלו את המצב באירופה שתעשיית היהלומים הייתה משותקת בגלל המלחמה. וככה יכלו לספק לאRצות הברית את הסחורה המוגמרת.
היהודים גם הקימו בורסה. היא הייתה ברובע היוקרתי בהוואנה הנקרא VEDADO. קהילת יהודי בלגיה הוקמה, בית ספר, שוחטים וכל הכרוך בכך. העסקים פרחו ועשו חייל. בזמן שבאירופה הייתה שרפה, במיוחד ליהודים שנספו בצורה בלתי אנושית על ידי הרוצחים הגרמנים.
בתור מנסר יהלומים מצבי היה רע. הייתי חייב לחכות עד הקמת המפעל. עד אז גרתי עם מקס ברנבלוט, שהיה ראש קן בני עקיבא באנטוורפן לפני המלחמה. בכיבוש הנאצי של בלגיה הצטרפתי אליו בהיותו בהכשרה בצרפת. נפגשנו שוב בהוואנה. היום הוא חי בארץ תחת השם מ.בנית, פרופסור בצרפתית עתיקה. הוא נתן שיעורים ואני הייתי רוכל מבית לבית ומוכר לבנים כגון: גופיות תחתונים וגרביים. את הסחורה קיבלתי באשראי מיהודי ותיק. הרווח היה דל וככה חיינו. עבדתי גם בשפשוף אופנים לליטוש יהלומים. עבודת פרך מלוכלכת אבל מכניסה עד שיכולתי לעבוד במקצועי ניסור יהלומים.
בחור קצת יותר צעיר ממני, ממשפחה אמידה ושמו משה בר היה גם הוא בהוואנה, והצטרף לתנועת נוער. התיידדנו ונעשינו חברים. ההשפעה עליו הייתה חזקה בנושא ציונות. עד כדי שהחליט גם להתגייס לצבא בלגיה החופשית. יום אחד ראתה אמו שבנה ואני יוצאים מהקונסוליה הבלגית לאחר שנרשם לשרות. עשרות שנים הייתה אימו משוכנעת שאני הייתי הגורם לגיוסו. דאגתי שמא לא אוכל לראותו יוצא שלם מהמלחמה, ומרוב דאגה ביקרתי אותו בקו הראשון לאחר הפלישה. עד היום אנו ידידים, חברים לנשק.
בהוואנה היו לי 2 דודים אחד לא יכול היה לעזור לי והשני יכול היה אבל לא עזר. הדוד שלא היה יכול לעזור היה מזמין אותי מידי פעם לארוחה. הדודה הפצירה בי: "דוד דוד תאכל תאכל, בין כך זורקים", וביידיש: "עס עס דוד מען ווארפט עס זובי זו ארויס".
החיים נמשכים, ומהחום הגבוה יש מכת ג'וקים ואנו נלחמים בהם ערב ערב בנעלי בית. האוכלוסייה בחורף מתלבשת לא לפי מזג האוויר אלא לפי לוח השנה. פברואר זה חורף לפי הלוח, ורואים נשים עם פרוות, גברים בחליפות והשמש הלוהטת.
הסתדרות ציונית הוקמה, עם תנועת נער שכלל את כל הזרמים, ואנחנו היינו בין המנהיגים יחד עם חברי השומר הצעיר. התקיימו פעילויות, שיחות, טיולים ומחנות כמו בזמנים הטובים והשקטים בבלגיה.
מקס ברנבלוט השותף לחדר עוזב לארצות הברית. מציעים לי לנסוע ל-BRITISH GUANA להקים שם מנסרה ליהלומים. הסכמתי אבל לשמחתי זה לא יצא לפועל.
התחלתי לעבוד במקצועי, הרווחתי טוב 150$ לשבוע. שכר דירה עלה 15$ לחדש בשדרה יוקרתית בהוואנה.
המצב באירופה הלך והחמיר, מגיעות ידיעות נוראות, לא הייתי שקט והיו לי נקיפות מצפון. לא יכולתי לשבת בחיבוק ידיים, פניתי לקונסול הבלגי והחלטתי להתנדב ולהצטרף לצבא בלגיה החופשית ולהלחם נגד החיה הנאצית. הבדיקות הרפואיות קבעו שאני בכושר. בין הנוער פרץ ויכוח להתגייס או לא. חלק נשארו וצברו הרבה כסף. ישנם שני סוגי בחורים האחד שאף פעם לא שירת בצבא והשני שתמיד בצבא. אני שייך לסוג השני. הייתה שאלה באם עוד אזכה לראות את ההורים אחים ואחיות שנשארו באירופה.
הגיע יום הגיוס יחד עם עוד 10 בחורים יהודים וגוי אחד.
ב- 3.2.43 קיבלתי ויזה מעבר דרך ארצות הברית לקנדה.
ב- 10.2.43 נחתתי בפעם הראשונה במטוס במיאמי, שם חיכו לנו חיילים בלגים מלווים, ומשם נסענו ברכבת 36 שעות לניו יורק.
נתקלתי בפעם הראשונה בגזענות. שרותים, מקומות ברכבת, ואוטובוסים מיוחדים לכושים. הייתי בהלם.
בניו יורק ביליתי אצל דוד דוד שהכין ארוחת צהרים לכבודי (הגיבור) בדירתו. הוזמנו כל הדודים והמשפחה. הייתי במרכז ההתעניינות, יהודי מהמשפחה נוסע להלחם בנאצים – זה לא פשוט.
המשכנו צפונה ברכבת לקנדה והגענו למחנה אימונים קנדי בשם JOLIETTE, 40 מייל מהעיר מונטריאול. יש לציין שתוך יומיים שלושה עברתי מ- 30 מעלות מעל ל- 0 ל- 30 מעלות מתחת ל- 0.
החרף קשה, ברחובות עברו סוסים רתומים לכלים שהזיזו את ערמות השלג לצדדים. המדרכות נפתחו ע"י קומפרסור, היה כפור אבל הוסיף בריאות לעומת החום בקובה ששם סבלתי מהקיבה.
חיינו בגן עדן, לא היה חסר דבר בזמן שבאירופה שרפו יהודים.
בשעת הפנאי ביקרתי בסניף בני עקיבא בעיר מונטריאול. הפכתי להיות פעיל ורכשתי ידידים וידידות. באחד הערבים הוזמנתי לערב לכבוד חיים ויצמן שהיה במלון במונטריאול, ונשא את דברו. הוא היה יושב ראש התנועה הציונית, ולאחר מכן נשיא ראשון של מדינת ישראל.
פנקס השרות בצבא הקנדיתקופת שהותי בקנדה מ- 19.6.43 –13.2.43 עברה באימונים. הייתי אז בן 23
. בעת האימונים, קשרנו קשרים עם כמה משפחות יהודיות מהמקום.
בציוד מלא, בגדי קרב ומנות קרב עלינו על אניה בעיר הנמל HALIFAX הליפקס שבקנדה. על הסיפון מצאנו הולנדים, קנדים, פולנים, כולם במסגרת צבאות הברית.
הספינה עשתה 23 קשרים לשעה לכיוון אנגליה, ללא ליווי. מהירות האניה לא איפשרה לאויב לרדוף אחריה. הגענו בשלום לעיר ליוורפול שבאנגליה. ברכבת נסענו צפונה דרך לונדון. אחד המחנות היה בעיר LAEMINGTON. היינו גם בברמינגהם קובנטרי ועוד מקומות.
מפעם לפעם נסעתי ללונדון, שם פגשתי את אחי אברהם. שוב שמחה וששון להיפגש עם קרוב באותם הימים. הוא עבד בתעשייה הצבאים – מלחמתית ונאלץ לשנות את שמו מאיזבוצקי לבוסטון וזה עזר לו להתקבל לעבודה במפעל בטחוני, למרות שהיה נתין אנגלי.
בזמנים ההם היו באנגליה כמה נקודות הכשרה מבח"ד (ברית חלוצים דתיים) מורכב מילידי התנועה בגרמניה שהצליחו ע"י סידור מיוחד להגיע לאנגליה ללא הורים.
בשבתות ביליתי בכל פעם בנקודת הכשרה אחרת. לאחד שנים יסדו יוצאי ההכשרה את הקיבוץ לביא.
הייתי שוב פעיל, השתתפתי בעיתון של בח"ד בשם "חיינו" שיצא לאור בלונדון.
בהיותי באנגליה במסגרת הבריגדה הבלגית החפשית, הגיעה אלי הידיעה שבארץ הוקמה בריגדה עברית עצמאית שלחמה באיטליה. הרגשתי חובה לבקש העברה מהבריגדה הבלגית לבריגדה העברית. הבקשה נכתבה בשפה הפלמית בתאריך 13.12.44. קיבלתי סרוב.
ת ר ג ו ם מ פ ל מ י ת:
בשדה 13.12.44 ס ו ד י
חייל איזבוצקי ד. מס' 3863
עבוד מפקד חטיבה מס' 1
לתשומת לב מפקד סוללה מס' 1
הנדון: העברה
יש לי הכבוד לבקש העברה לבריגדה היהודית שהוקמה ע"י הכוחות הבריטיים, שאישרו באופן עקרוני הצטרפותם של חיילים של צבאות הברית.
אני נלחמתי עם הבריגדה הבלגית כדי לשחרר את בלגיה.
כעת ברצוני להמשיך את הלחימה ביחידה היהודית לנקום נקמת אחינו היהודים.
בתור יהודים עינו אותנו, ובתור יהודי ברצוני לגמור את הלחימה.
בתקווה שכבודו יבין את רגשותי ויאשר את בקשתי.
חייל ד. איזבוצקי
סוללה תותחנים שדה מס' 1
ב. ל. א.
המלחמה הייתה בעיצומה. ההפצצות על לונדון היו יומם וליל. שמי לונדון היו מכוסים בבלונים שהיו קשורים בכבלים לאדמה כדי לגרום שהמטוסים הגרמניים יתקלו בכבלים ויתרסקו. אחוז גדול של הצלחה. קובנטרי שהייתה עיר יפה נמחקה כליל.
הייתה צרה נוספת. המטוס ללא טיס V1. אלה נפלו על לונדון בכמויות וגרמו לאבדות ולנזקים. ביום יכלו לראות אותו ולברוח לכיוון ההפוך. בלילה ראו זנב אש מתקדם והייתה אפשרות קטנה להתגונן.
סוג שני של מטוס ללא טיס היה V2. אותו לא ראו ולא שמעו. הוא בא בהפתעה והיה קשה להתגונן כנגדו. גם ההזעקות אחרו לבוא. מטוסי הקרב הצליחו להוריד חלק מהם.
יום הפלישה התקרב. נפרדתי מאחי אברהם החלפנו שטרות כסף בציון ברכות. הוא נתן לי שטר של חצי לירה סטרלינג ואני נתתי לו שטר כסף מיוחד של צבאות הברית. שני השטרות נמצאים אצלי היום.
ב- 6.6.44 צבאות הברית פולשים לנורמנדיה – צרפת. אנגלים, אמריקנים, קנדים, פולנים, פלשו בכח אדיר נגד ה- ATLANTIC WALL עם אלפי נחתים, מטוסים אניות מלחמה. הרבה מאוד אבדות – והחומה נפלה.
אנחנו, הבריגדה הבלגית החופשית השתייכנו ל- FIRST ARMEE GROOP 21 בהנהגתו של מונטגומרי ויחד עם עוד בריגדות חופשיות ממדינות אחרות פלשנו לאחר מכן עם נחתים ליבשת אירופה – נורמנדיה, לאחר נפילת הקיר המערבי WEST WALL.
בשמים היו קרבות אוויר, קולות וברקים, התפוצצויות, פחד אימים. זה כנראה טבעי שכשאתה בסכנה אתה רגוע יותר. הפחד הוא לפני הסכנה.
פרידה מאנגליה לפני הפלישה לנורמנדיב-3.8.44 עלינו על ARROMANCHE נמל מאולתר לצורך הפלישה והגענו עד לפני העיר CAEN. מקום היציאה היה מעיר הנמל פורסמוט שבאנגליה.
בעיר CAEN הגרמנים החזיקו מעמד כשלושה חדשים. עברה שם תעלה, צבאות הברית לא יכלו להתקדם וגם הגרמנים לא הצליחו לפוצץ את הגשר. אנחנו היינו מחופרים, כל אחד במין קבר. מכת היתושים הייתה נוראה לא פחות מההפצצות. בערבים הדלקנו שמן בתוך ה"קבר" כדי לגרש את היתושים, לאחר שהעשן יצא נכנסנו לחפירה ועברנו את הלילה כל לילה בפחד מחשש פן... לאחד הפצצות אין ספור ע"י מאות GLEIDERS שנחתו מסביב הגשר ושהביאו איתם מאות חיילים, הצליחו צבאות הברית לתפוס את הגשר שלם.
שטר כסף מיוחד לצבאות הברית בעת הפלישה לנורמנדיה – צרפת 6 ביוני 1944
הגנרל פירון שעמד בראש הבריגדה הבלגית קיבל את הכבוד לשחרר את עיר הבירה בריסל. ביום 3.9.44 נכנסה השירה הבלגית לבריסל לתשואות אין סופיות של האוכלוסייה. קשה לתאר את שמחת הקהל. 8 ימים חגגו. בתי הקפה חילקו חינם שתיה כדת וכדין. ליהודים לא הייתה אורה ולא שמחה. לאט התגלו הזוועות שהתחוללו באירופה, והתחילו לבדוק מי חסר מבני המשפחות, מכירים וידידים. המאזן היה עצוב. מידי יום ביומו הגיעו יותר ויותר סיפורי זוועה, וכל יום יצאו יהודים אחרים ממחבואם.
שיחרור בריסל מהנאצים 3.9.45
בהגיע השיירה המשחררת לבריסל, באחד הרחובות שמתי לב שבין הקהל שעמד על המדרכה נמצאת בחורה שחרחורת. מתוך דחף פנימי ניסיתי לאתר יהודים ולא חשוב מי. הייתי משוכנע שאותה בחורה היא יהודיה. קפצתי מעל המשאית ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם היא יהודיה. הייתי בהלם כשענתה בשלילה. יש לציין שהייתה מוכנה לעזור לי. הייתה ברשותי כתובת ישנה של ההורים בבריסל ונתתי לה לאתר אותם. התברר לאחר זמן שאמנם היא מסרה ד"ש ממני להורים שהיו בינתיים במקום אחר בבית אבות שם שוחררו.
המשכנו לקרסטן מחוץ לעיר ולמחרת פגשתי את הורי. האחיות עוד לא הספיקו לחזור מבתי הילדים שבהם הן היו פזורות במרחקים שונים. להורים הפגישה הייתה קשה, מרגשת, בכי משני הצדדים – אני שמצאתי את ההורים ששרדו והם שמצאו את בנם האבוד.
אחרי יום נסעתי לעיר אנטוורפן. העיר ריקה מיהודים, אווירה מדכאת. הרחובות ריקים. הרובע היהודי מחוק מיהודים, הריסות ביזות, הרכוש היהודי הפקר, הרובע בו נולדתי וגדלתי נראה כמקום רפאים. קרובי משפחה, חברים וידידים אינם עוד.
אנטוורפן – עיר ואם ליהודים, תוססת עם עשרים אלף תושבים יהודים, עשירה בכסף ובתרבות. עיר שהיה לה שם עולמי בשטח היהדות, הציונות והצדקה. כל רובע וכל בית היה מוכר לי, ובכל בית היו גרים חברים מהתנועה או ידידים או משפחה. כל זה נעלם. נראה שהיהודים לא לומדים לקח. היום העיר הזאת תוססת שוב, משגשגת, יש יותר יהודים מכפי שהיו אי פעם. החיים הדתיים גברו, הרובע היהודי עבר למקום אחר, יוקרתי יותר ויפה יותר.
אחרי שבוע ימים הבריגדה התארגנה שוב ויצאנו לדרך לכיוון הולנד. הגרמנים טרם חוסלו עדיין, היו עוד בסיסי התנגדות. באחת הפעולות כקשר בחיל התותחנים ישבתי ביום הכיפורים בתצפית במגדל כנסיה באחד הכפרים בגבול בלגיה הולנד. הקרבות נמשכו, הייתה עוד התקפת יאוש מצד הגרמנים הידועה בשם התקפת VON RUNDSTET התקפה שחוסלה בהרבה אבדות משני הצדדים. לאחר מכן המשכנו לגרמניה. בדרך עברנו ערים גדולות הרוסות עד עפר. חורבות ביניהם ESSEN, DORTMOUMD, CLEVE ועוד. זהו ארץ חבל תעשייה בשם WESTFALIEN. עצרנו בעיר LUNEN. הטילו עלי תפקיד במסגרת הצבא להאזין בימי ראשון בכנסיות לדרשות הכמרים ולדווח על תוכן ההטפה. שוחררתי ב- CALLEMBERG ב- 28.8.45
.
מדליות לשיחרור אירופה מטעם האנגלים הצרפתים והבלגים
פרק ח המשפחה באנטוורפן 1940-1945
תקופת שהותם של ההורים האח יוסף והאחיות רחל אוה ונעמי.
ביום ששי 10.5.40 בשעה 5 לפנות בוקר, התעוררה המשפחה מהתפוצצויות של פגזי תותחים. המלחמה פרצה, הגרמנים פלשו לבלגיה, צרפת והולנד.
אורזים מזוודות ויוצאים עם משאית לדרך לדרום בלגיה בגבול צרפת על שפת הים, מקום בשם LA PANME. לא יכלו להמשיך, היות והגרמנים כבשו את דנקירק ובזה נותר ונותק החלק ע"י הגרמנים. בלילות מצאו מחסה בכנסיה. ההפצצות לא פסקו.
כאשר בלגיה נכנעת ב- 28.5.40 כולם חזרו לאנטוורפן הכבושה בידי הגרמנים.
בשנת 1941 התחילו גזירות נירנברג, שרפו בתי כנסת ובתוכם 20 ספרי תורה. פרצו ובזזו בתי מסחר וחנויות יהודיות, תפסו יהלומנים והכריחו למסור להם יהלומים. מובן שהשמועה עברה מפה לאוזן, וכמה יהלומנים זרקו מפחד את הסחורה לאסלות. עוצר בית ליהודים היה מ- 7 בערב עד הבקר, חובת ענידת טלאי צהוב. מי שנתפס נשלח למחנה ריכוז על יד אנטוורפן BREEMDONCK, ומשם לא חזרו.
ההורים נתפסו ונשלחו ל"מלין" MALINNES, עיר בין אנטוורפן ובריסל הבירה. זה היה קסרטין בשם DOSSIN, מקום ריכוז ליהודה בלגיה לפני הובלתם בקרונות למחנה ההשמדה.
יום אחד ההורים שוחררו, ובמקומם הכניסו את שתי האחיות רחל ואוה.
מין החלפות. הן שהו במחנה 11 חודשים.
בזכות היותן נתינות בבלגיה התחשבו בהן לפי החוק. הן ראו איך משפחה, ידידים וחברים נשלחו במשלוחים ישר לפולין.
ההורים ואחותי נעמי הסתתרו בעלית גג ברחוב NERVIER, 29 אנטוורפן.
בקומה העליונה בתקרה היה מכסה לעלות מתחת לרעפים, והסולם הועלה.
לא עבר הרבה זמן והם נתפסו, והגיעו למחנה ב- MALINNES יחד עם אחותי נעמי. מובן שרחל ואוה היו המומות בראותן את ההורים נכנסים למחנה. האחיות שהיו ותיקות במחנה קיבלו עוז והצליחו לשכנע את מפקד המחנה שההורים ישארו במחנה ולא ישלחו, והצליחו!!
ההורים קבלו תעסוקה במחנה. אבא היתיר חבלים, אמא בתפירה ונעמי בהדבקת מעטפות. כולם, ההורים והאחיות שוחררו בתור נתינים בלגיים, וגרו בדירה בבריסל.
עברו כמה חדשים, ושוב נעצרו ההורים ונשלחו לבית אבות, ונעמי הצעירה למוסד. רחל ואוה אחרי שהות של לילה במרתף הגסטפו, קבלו מספר להשלח למחנות בגרמניה. המספר היה תלוי סביב צוארן. יומיים לפני המשלוח "טרנספורט" נשלחו האחיות לעבוד במוסדות ילדים. נס זה משום מה לא ברור. כנראה הודות לרחל שידעה לשכנע.
המלחמה עמדה להסתיים. וגם במוסדות לא היה בטוח. הגרמנים חפשו קורבנות להתנקם ונשקפה סכנה. המחתרת התחילה לפזר את הילדים מהמוסדות בין הנכרים וככה ניצלו.
ביום שחרור בריסל מצאתי להפתעתי הטובה את כולם בריאים ושלמים.
סיפור זה הוא יחיד במינו, ממש מקרה נדיר שמשפחה שלמה יצאה ללא פגע אבל עם הרבה סבל מציפורניי הרוצחים.
פרק ט "פלה" מבריסל עד חמד
חזרתי מבריסל הביתה לדירה לא דירה. חייבים להבין שתקופת אחרי המלחמה הייתה גם קשה. היה חסר כסף, אמצעי פרנסה אין, מזון דל וכו'. נפגשנו עם השרידים. אט אט יצאו יהודים ששיחק להם המזל ממחבואם חלק שהיו מוסתרים אצל נכרים, חלק חזרו מצרפת ששוחררה ע"י צבאות הברית וחלק קטן שרידי מנות המוות. היה כבר ברור שהשחיטה בעם היהודי הייתה המונית וקשה לעכל ולהבין ולהאמין שכזאת היא האמת. ידעו כבר שמי שחסר לא יחזור לעולם.
הפצע היה פתוח, המצב הכלכלי גרוע, ומצב הרוח נמוך, אווירת דיכאון, סיפורים לאין ספור, טרגדיות. למרות כל זה החיים חייבים להמשיך. הקהילה התארגנה גם התנועה הציונית. תנועות הנוער קמו וביניהם בני עקיבא, וכדבר טבעי ומובן חזרתי לפעילות בסניף בריסל. התחלנו לעבוד עם שארית הפליטה, והמשכתי ביתר מרץ לפעול למען העלייה ארצה כתוצאה ממה שקרה באירופה.
בין שארית הפליטה נמצאת חברת בני עקיבא בלפני המלחמה באנטוורפן, שחרחורת, רזונת, שחזרה מדרום צרפת. שמה פלה שמידט, בחורה נחמדה בת 22. התראינו בסניף בעבודה משותפת ומובן שהנושא העיקרי היה עלייה לישראל. אצלי זה בער לעלות מה שיותר מהר. בנושא זה לא ויתרתי. הורי פלה לא הסכימו אלא רק בתנאי שביתם תתחתן קודם בלגיה. פעילותה של פלה שמידט בתקופת השואה בצרפת במחתרת היא פרשה בפני עצמה שפלה בעצמה מקווה לספר.
הורי ואחיותיי שהיו במוסדות ילדים מוסתרים עוברים לגור בעיר אנטוורפן בבית של דוד אליעזר שהיגר מקובה לארצות הברית. גם אחי יוסף שהיה במשך שנים עצור בגרמניה בתור אזרח בריטי חזר הביתה, דרך אוסטריה עם אניה מנפולי ללונדון ומשם לאנטוורפן.
הבריגדה היהודית עם חלק מחיליו הדתיים של הפועל המזרחי חנו בעיר אנטוורפן, טיפלו בשארית הפליטה ללא מנוחה. הגיעו עד פולניה, וטיפלו בעליה ב'. הוקם ארגון הנוער בח"ד – ברית חלוצים דתיים., הוקמה הכשרה חקלאית בעיר LEVES על יד NAMUR ובעזרת חילי הבריגדה וחילים אמריקנים יהודים, ובעיקר ביוזמת מר יצחק קנולר ז"ל שנפל בהפצצת התחנה המרכזית בתל אביב, איש המעש שריד השואה, גרמני שעבר לגור בהולנד ומחבואו היה בבלגיה. כמו כן ביוזמתו הוקם בית ילדים מקצועי מפואר ב- MARQUAIN לתפארת, וועד ההצלה לילדים שחיו בסתר בבתי נכרים או מנזרים שהוריהם עזבו אותם כאשר נלקחו להשמדה. בפרשת הצלת הילדים עסקה בזמנו פלה שמידט
לעתיד רעיתי, שניהלה משפטים להצלת הילדים משמד.
בכל פעילות של התחדשות התנועה ומוסדותיה הייתי שותף פעיל, ובמקביל לפעילות נכנסתי לשותפות עם נכרי במפעל ניסור יהלומים באנטוורפן. לא החזקתי הרבה זמן מעמד.
המשכתי בעקשנות להיאבק ולהמשיך להגשים את עליתי, גם העובדה שהקשרים התהדקו בין פלה וביני, לא שיכנעו אותי להישאר בגולה. משרד העלייה בכל עיר קיבלה מההסתדרות הציונית מכסה (סרטיפיקטים). ככה קראו לרישיונות הכניסה לארץ שהבריטים חילקו, לפי חוק ההגירה הבריטית בארץ. היו סוגי סרטיפיקטים שונים: לחלוצים, לבעלי המקצוע, לקפיטליסטים, ולנשים נשואות לאזרחי פלסטינה. אני זכיתי לסרטיפיקט חלוצי. זכור לי שלפני המלחמה היו חגרות ידיים בין תנועות נוער ציוניות מי זכאי ליותר סרטיפיקטים ומי יזכה בהם. הקריטריון היה גודל התנועה ומספר החלוצים. 
היחסים בין פלה וביני התהדקו, נדברנו שנשמור קשר וברגע שהיא תחליט להינשא עלה תעלה, או שאני אחזור להתחתן. ארזתי מזוודה, עזבתי הורים אחיות ופלה בתקווה שהיא תבוא אחרי, ובחדש אפריל 1946 יצאתי לדרך עם 125 דולר. בריסל – פריז – מרסל, שהיתי כמה ימים במחנה ARENAS, מחנה למהגרים עולים.
בערב פסח 12.4.46 הפלגתי באניה CAIRO – CITY ,כל פסח היינו על האוניה היוונית הקטנה. האוכל מחמת כשרות היה דג בשימורים, מצות, ריבה, וחבית יין שעמדה על הסיפון, כל דיכפין יאכל וישתה. רוב העולים היו צעירים, יוצאי מחנות, כולם חלוצים מכל התנועות באירופה. האווירה הייתה צעירה ונחמדה, הרוב רווקים ורווקות, לא לשכוח היינו צעירים, חברים בנסיעה היו מנדל וילנר ואשתו ויצחק יגר ואשתו.
אור ליום 23.4.46 האוניה עגנה בנמל חיפה. הארץ כבושה בידי האנגלים, ברחובות הערים סיירו פטרולים, מידי פעם ופעם עוצר, הייתה פעילות יום יומית מהמחתרות הגנה, אצ"ל, ולח"י, הייתה מלחמת עולים בבריטים או להיפך. אלה שלא הצליחו לעלות על החוף נשלחו למחנות בקפריסין. האווירה הייתה מתוחה. לפני כמה ימים הוציאו להורג את דוב גרונר איש לח"י, אחר כך הייתה פרשת הסרג'נטים הבריטים שנחטפו על ידי אצ"ל ונתלו כתגמול בפרדס באיזור נתניה.
אחרי כמה ימים להיותי בארץ, אורגן ע"י "הפועל המזרחי" קבלת חברים עולים פעילים מפוארת, בבית הפועל המזרחי רחוב העם 108 עבור פעילי התנועה באירופה, יצחק יגר, מנדל וילנר, ודוד איזבוצקי. נאמו משה שפירא, שלמה שרגאי ויוסף בורג. הצטרפתי לגרעין יוצאי ההכשרה בבלגיה בקיבוץ בארות יצחק השייך לפועל המזרחי, 10 קילומטר דרומה מעזה, משק חקלאי – רפת, לול, גן ירק.
הקיבוץ היה מגודר מסביב בגדר תיל ושער כניסה. מחוץ למשק היה "בית באר" עם מים מלוחים האוכל היה דל, התה המלוח ששתינו עם תמרים במקום סוכר.
לנו שישה חברים באוהל, ביום אי אפשר היה להישאר בפנים מחמת החום. כחבר חדש שיבצו אותי לשמירת לילה במשך ששה שבועות, בכל התקופה הזאת לא ראיתי יום והייתי נראה לבן כסיד. בגלל החום הגבוה הרשו החברים בעלי החדרים שהשומרים יוכלו לישון במשך היום בחדרים שלהם.
באחד הימים לאחר פיצוץ הגשרים על ידי ההגנה, ירדו עלינו ה"כלניות" הצנחנים הבריטים לחיפוש אחרי נשק במשק. במקרה יום לפני כן הציפו את על שטחי הירק המים לשם השקיה. שנכנסו החיילים שקעו עמוק בבוץ, אבל זה לא הפריע להם, ובקללות עסיסיות נכנסו למשק, ריכזו אותנו בחדר אוכל, והתחילו החיפושים. פרקו ערמות קש, חיפשו גם ברפת ונכנסו גם ללולים.
לפנות ערב לקחו את האחראי אתם ויעזבו את המקום. באחד הימים נסעתי לתל אביב, הנסיעה הייתה כרוכה בסכנה במיוחד הדרך חזרה. הסידור היה לאלה החוזרים כדלהלן: לוקחים את הרכבת ברחובות לעזה ושם חיכה הטנדר מהמשק. קרה שפספסתי את הרכבת, מה לעשות? לא שיערתי בנפשי עד כמנה המצב מסוכן. חזרתי לתל אביב ומשם ליפו, עליתי על אוטובוס ערבי, בודד ישבתי בין בני הדודים לעזה וזזנו לכיוון עזה. לא זוכר כמה זמן זה לקח, הפופיק רעד.
בהגיעי לעזה, סיפור חדש, ללא תחבורה יש לקחת את הרגליים ובלי חוכמות ללכת, וכך עשיתי. אבל בדרך למשק – 8 קילומטר – רגמו אותי באבנים (כבר אז) הגעתי למשק, וכולם צעקו עלי, לא ידעתי איזה סיכון לקחתי עלי.
תקופת שהותי בקיבוץ הייתה קצרה, קשה ולא פשוטה. לאחר תקופת השמירה עבדתי במחנות הבריטים בדיר-אל-בלח מטעם הקיבוץ ועזרנו להם בהקמת המחנות, יצאנו בבוקר ובערב חזרנו. זמן מה עבדתי בהשקיה בגן הירק, שיטת תעלות המים, הצפת מים בין הערוגות. ההתכתבות עם פלה שמידט נמשכת, אני לוחץ שתבוא ארצה, אבל ללא הצלחה. מהבית הגיעו מכתבים על המצב כלכלי קשה, גם זאת הייתה אחת הסיבות שדחפה אותי לעזוב, ולהשתדל למצוא עבודה בניסור יהלומים לעזור להורים בחו"ל. עזבתי את הקיבוץ בסוף ספטמבר 1946, ועברתי לגור בתל אביב, אצל משפחת בריל רחוב אהרונסון 24, קרוב לשפת הים, חדר בגודל המיטה, גגון זכוכית. כסף לא היה לי, וקדימה לחיפוש אחרי עבודה וקיום.
הלחץ שלי להתחתן, ומבול המכתבים ששלחתי נשא פרי, שכנעתי את פלה להסכים. ביום בהיר בהיות פלה בבזל כנציגת התנועה לקונגרס הציוני (דרך אגב הקונגרס האחרון באירופה) הסכימה להינשא לי. את ההודעה קיבלתי בהיותי בתל אביב בדואר. מרוב שמחה קניתי לי כמה תפוזים וחגגתי את המאורע. לקחתי על עצמי אחריות לא קטנה להינשא, עם מה? מצבי הכלכלי היה ירוד גם ללא תקווה מידית לפרנסה. לו הייתה רואה אותי במצבי אולי הייתה משנה את דעתה. הייתי לבוש כמו חלוץ באותם הימים, מעיל שלושה רבעים, כובע "קסקט" ממש אחד מהפרולטריון. המצב השתפר כשהתחלתי לעבוד במקצוע ניסור יהלומים, והרווחתי כסף, אבל זה לא היה פיתרון. חברה בחו"ל שסוף סוף הסכימה להינשא לי ואני כאן. בבלגיה באותה תקופה גמר שליח בני-עקיבא את תפקידו. התייצבתי בתנועה והצגתי את מועמדותי להיות שליח. לאחר דין ודברים בתנאים מיוחדים כמדומני רך הוצאות הנסיעה חוץ מתפקיד בבני-עקיבא התעסוקה הייתה בעליה ב'. כעולה עם סרטיפיקט מהבריטים בשנת 1946 קבלתי היתר יציאה מפלסטין מהאנגלים לתקופה של שישה חודשים בלבד.
ב- 9.3.47 הפלגתי באוניה מחיפה למרסיל, בפריס היה קיים המרכז האירופאי, באחראי היה דר' יוסף בורג, הוא ריכז את כל העלייה הרשמית והעלייה ב' מאירופה ואני הייתי כפוף לו כנציג התנועה בבלגיה.
בבלגיה בהגיעי לבריסל מצאתי את החברה פלה שחיכתה לי. שמחה וששון. לא הפסדנו זמן ונכנסתי לתפקיד לארגן את בני עקיבא, לטפל בהכשרה שהייתה קיימת, ולהבריח יהודים מבלגיה לצרפת ולמסרם לתנועה בפריס להמשך עליתם ארצה. גם פלה הייתה פעילה בהצלת ילדים ממנזרים ומנוכרים, עסקה בהברחת יהודים עולים לצרפת. ככה בילינו ימים ולילות ברכבות הלוך וחזור מבריסל לפריז ובחזרה. קבוצות יהודים דתיים אחרי השואה רובם מצ'כיה הגיעו לבלגיה, והיות ואני נתין בלגיה הבאתי אותם לעבר הגבול חלק מהם היה קשה לשכנעם לעלות, מצאו בלגיה חממה וגם דרכים לרווחים קלים וסרבו לצאת לדרך. למרות הקשיים הצלחנו לעלות מספר רב של יהודים ארצה. אחד מהסרבנים העברתי עם אשתו את הגבול ועוד תינוק בן כמה חודשים שהיה בידי אמו שוכב בכרית די גדולה שבלטה למרחקים ומשכה תשומת לב השלטונות. הכל עבר בשלום, המשפחה הסתדרה יפה בארץ, הבעל היה רס"ר במשטרה הצבאית.
אחרי שנים במפגש מקרי התנפל עלי בצעקה: "אני אהרוג אותך, למה הכרחת אותנו לעלות?" התינוק ששכב בכרית הוא מר הר נוי מראשי גוש אמונים.
ב- 30.4.47 התחתנו בעירית בריסל בטקס קצר ורשמי. קבענו חתונה כדת וכדין לתאריך 8.6.47 עד אז המשכנו בעבודת התנועה.
הגיע היום הגדול זה היה ביום ראשון 8.6.47 באולם אחד מבתי הקפה בבריסל נכנסנו לחופה בשעה טובה ומוצלחת. שלא כמו היום שאוכלים ושותים רוקדים והולכים הביתה, הימים ההם היו נאומים. יהודים אוהבים לנאום. ממש עצרת העם. והיום אני הגעתי מהארץ, ציוני שרוף וכולם ידעו שלא אשאר, מצא כל אחד חובה לנאום, נאומים חוצבי להבות למען הארץ והעם. מכל אלה אף אחד לא עלה. אני הייתי חייב לענות ולספר על המצב בארץ, דיברתי הרבה ביידיש על "קונסנקונצען" בעברית מסקנות, ועוד פעם מסקנות, רק לעלות. "רד צי די ונט" דבר לקיר.
מיד אחרי החתונה התחלתי לדאוג להאריך את הוויזה אצל הקונסול הבריטי בבריסל. האנגלי הזה לא רצה לשמוע ובעקשנות דחה בקשתי, ובשום פנים לא רצה להאריך את הוויזה. כתוצאה מכך היו קיימות שתי ברירות: אחת לחזור בזמן ארצה כדי לא להפסיד את רישיון הכניסה (סרטפיקט), או להפסיד אישור כניסה ולהישאר. כמו שזה לא היה קל, הלחץ היה חזק, האישה החדשה ההורים משני הצדדים כולנו שקלנו. בתקופה היו עוד לא היו סימנים למדינה יהודית ולא רציתי שסרטיפיקט ילך לאיבוד והחלטתי לחזור. (לו ידעתי אז שתקום מדינה יהודית הייתי נשאר).
בתאריך 1.8.47, שבעה שבועות אחרי הנישואין ארזתי את המטלטלים ועזבתי בהסכמת האישה הצעירה והנחמדה, הורים, ידידים, וחזרתי ארצה לפלסטין. להגיד שזה קל, נעים, ונבון זה שקר. לא פשוט וזהו זה!
הפלגתי באניה KORINTHIA ממרסיל בפעם השנייה. מחיפה הגעתי לתל אביב, חיפשתי דירה והתחלתי לעבוד במרץ לפרנס אישה בחו"ל. עבדתי בניסור יהלומים, ומצאתי חדר עם מטבחון בשד' נורדאו 33 בת"א החדר 4X4 מ"ר בקומת קרקע, בחדר הבית מצד ימין מזנון, בקיר השני ספה מתקפלת, בקיר השלישי ארון דלתות ובאמצע שולחן וכיסאות.
כל הרהיטים קנינו בר"ח הרצל, היינו צריכים לרוץ עם כל פריט רהוט מהחנות למשאית היו צלפים ירו מאבו כביר. כל הריהוט שמניתי עלה 140 ל"ש. בסוף הפרוזדור מתחת המדרגות חור קטן, תקרה בשיפוע זה היה המטבח. החידוש הגדול מטבח ללא שותפים. האמבטיה עם עוד 2 משפחות. בדירה הזאת הייתי צריך לקבל אישה טרייה מהעולם הגדול מעיר הבירה בריסל. במקביל התחלתי לטפל בניירות אצל הבריטים להשגת רישיון כניסה לאשתי פלה, החוק אמר שנשים נשואות לפלסטינים רשאיות להיכנס. איסוף הניירות לקח הרבה זמן, האנגלים לא מיהרו, חיינו משני הצדדים בנפרד. הקשר היחידי בינינו היו המכתבים, אף פעם לא השתמשנו בטלפון, חיינו משני הצדדים על עצבים.
התקרב 29.11.47 יום החלטת או"ם על הכרת המדינה היהודית, כל העם היה בדריכות לקראת ההצבעה, ובהיודע התוצאות התפרץ הקהל לרחובות, בשירה וריקודים. בכיכרות חגגו את ההחלטה אחרי אלפיים שנה. הספונטניות הייתה גדולה ואת השמחה קשה לתאר. זה היה אות לסוף הגלות, לעצמאות, אבל יחד עם זאת סימן והתחלה להתקפות מצד הערבים שקבלו עזרה מהבריטים. הדרכים לא היו בטוחות לנוע בהן, כנופיות ארבו בדרכים, וכבר נפלו קורבנות. שתי חזיתות בפנים המדינה, האנגלים והערבים. ומצד שני המחתרות שלחצו להוצאת האנגלים מהארץ.
סוף סוף קיבלתי את רישיון הכניסה לפלה אשתי ובתאריך 27.1.48 הגיעה באוניה לחיפה אחרי שישה חודשים חיים בנפרד. המאורעות לא אפשרו באותם הימים להגיע לחיפה, עמדתי בתחנת האוטובוסים בתל אביב וחיכיתי, והנה היא מופיעה באוטובוס משוריין מחיפה, ושוב שמחה וששון.
יום הכרזת המדינה 15.5.48 עמד בסימן של ערב מלחמה, של מתח. ההגנה והאצ"ל הפכו לצה"ל והגיוס היה במלוא הקצב.
אחרי שהייתי חבר ההגנה שוב גויסתי לצבא בפעם השלישית ושוב עזבתי את אשתי והגעתי לחטיבה 7 עם גדוד שריון 77 בפקוד לסקוב ומפקד החטיבה סנדי בנימין, ושמיר רבינוביץ. שירתתי בפלוגת המפקדה, חולדה, כביש בורמה, ציפורי, עכו, הר כנען. שרותי בצבא מ- 27.5.48 עד- 30.6.49
.
הצבא תמך במגויסים במשך שרותם. אני קיבלתי עבור אישה וילדה 16 לירות ישראליות לחדש. אוטובוס לדוגמא עלה 3 מיל, גזוז 1 מיל, עמדו בתור לקבל ביצה, תקופת צנע, ואת כל המצרכים כולל בגדים היו יכולים לקנות לפי הקצבה בכסף + בולים.
באמצע השירות ב- 21.2.49 נולדה בשעה טובה הבכורה שלנו פנינה ילדה בובה אבל קשה מאד בעניין האוכל, מגיל 6 חודשים והלאה לא אכלה, מה זאת אומרת, לא בלעה רק על ידי שיטות שלא עולות על הדעת. אחרי כל כפית לגימה מים, אני עמדתי על הראש, עשיתי פרצופים המצאתי אלף המצאות וכלום לא עזר, קבלה זריקות שהשפיעו לזמן קצוב ובזמן קצוב והיא אכלה כמו זאב.
לרהיטים בחדר הוספנו עוד מיטת תינוק. במצב זה של החדר אירחנו מבחוץ בפנסיון מלא לינה וארוחות, את איציק, מקס, פוסקה, בלה ועוד, ופלא היה מקום.
הכנסת אורחים בביתנו נמשכת עד היום.
לאחר שיחרורי חזרתי לניסור יהלומים. הרווחתי במושגים דאז די טוב 63 ל"י לחודש. אשתי תפרה עבור לקוחות מבחוץ, היה שלט לפני הבית "תופרת ציפורה".
מצב היהלומים החמיר. בשנת 1951 עבדתי במעבדת "מחנה ישראל" ע"י שדה התעופה, לקחתי שלושה חודשים חופש ללא תשלום, ועבדתי כמוכר במחסן קרמיקה בר"ח הקונגרס. היה זיפת אחד גדול. אחרי המשבר חזרתי למקצוע עד סוף שנת 1958.
כבר בשנת 1950 נרשמנו לצאת למושב של הפועל המזרחי, ראשית לשפר תנאי דיור, יחד עם זה הייתה תקופה ליציאת מהעיר לכפר בעידוד הממשלה, קבלנו עשרה דונם ששכן בכביש שמחבר את יהוד עם בית דגן. בכביש עבר גשר בשם "יחזקאל" (ביילי ברידג'). המועמדים למושב היו מעולי הונגריה, פולין, וחיילים משוחררים כולם חברי הפועל המזרחי. הבתים היו בשלב בניה, העולים גרו באוהלים בכניסה לכפר. שם המושב "חמ"ד" – חיילים משוחררים דתיים.
במהלך התהליך הזה יצאתי לשמירה על הקרקע, שפרדס קרוב לשטח (היום נמצא שם המושב גנות) אפילו בשבתות. הסיבה הייתה שההסתדרות דאז לא השלימה עם הקמת קבוצת ישובים דתיים באזור הזה. זוכרני שהתקיימה תגרת ידיים בינינו לבין אנשי ההסתדרות מבית דגן.
גודל הבית היה 54 מ"ר שעלה 2,750 ל"י, היות והבית הסופי לא היה מוכן, יצאנו בחורף 1951 לבית זמני בחמד שקראו "בלוקון" 24 מ"ר, שירותים בחוץ, דליפות בין הקירות והגג בכל הדירה, החדר התמלא מים, המיקום: הבלוקון הראשון בכניסה ע"י כץ.
כידוע יש לנו בחמד אדמת חמרה. בהגיענו בחורף 1951 היו גשמים עזים, שבילים או דרכים לא היו קיימים, פלה הביאה את פנינה הקטנה לגן, סחבה את הילדה על הכתפיים, מרוב הכובד שקעה עם המגפיים בבוץ, בקושי הוציאו אותה, רק מגף אחד נשאר אצלה, השני נמצא עד היום הזה בין הבלוקון והגן.
עברנו לבית הקבוע, נשמנו לרווחה וככה התחלנו לשפץ, לרהט, לזרוע ולנטוע הכל ללא חשמל במשך 4 שנים, זאת אומרת ללא מקרר, ללא אור, ללא מגהץ, ללא גז, לפעמים ללא מים, הייתה חלוקת קרח. אנחנו היינו מיוחסים ברשותנו הייתה מנורת לוקס עם רגב שנתנה אור חזק ונדדה לכל השמחות והמסיבות במושב.
היינו חרוצים ועיבדנו את השטח. ניסינו תות שדה, שזיפים, ענבים, תפוחי עץ, חבושים, כל מיני ירקות, הכל ללא הצלחה הכל עלה בזעה והפסדים.
את התותים שיווקנו לפרטיים בתל אביב4 6- קילו, הובלנו את הסחורה בקטנוע שני אנשים. הנוסע מאחור החזיק את הסחורה.
בשנת 1952 הוספנו לבנין הקיים שלנו עוד חדר עבור הורי פלה שחיו עד פטירתם יחד איתנו, התפרנסנו מלול תרנגולות, פרגיות, יחד בגודל אלף ראש. האימא גב' יוכבד שמידט בת מנחם מנדל נפטרה בשנת 1973. מר יצחק שמידט בן יוסף המשיך לעבוד עד שנת 1980, ונפטר בשנת 1988 בגיל 94. היה אדם מיוחד במינו, שאף רק לא להיות למעמסה או להטרדה לזולת, אף פעם לא התלונן, שמיוחד הוא, שבמשך 45 שנה לא היה בבית הזה שום חיכוך, יש אומרים שזה בזכותי, מובן עם בת כזו...
ארבע שנים לקח לבנות את התוספת הראשונה לבית בצד החצר. בכל האי סדר הזה נולד לנו יאיר ב- 18.4.53, בן ראשון במזל טוב.
אחרי מות אימא ב- 16.5.50 באנטוורפן, הגיע אבא ארצה וגר במלון וגשל ולאחר גמר הבניה עבר אלינו, בשנת 1952 ההורים של פלה הגיעו לחמ"ד וקבלנו מהסוכנות הקצבה לתוספת חדר עבורם.
בשנת 1956 מלחמת קדש הייתי מגויס ושירתתי במילואים בגדוד 105 כל השנים.
במושב חמ"ד הייתי הראשון והיחיד אז שהיה בעל רכב "קטנוע". הייתי ה"גוי" של שבת להביא את הרופא דר' גרון מבית דגן לחולים בחמ"ד ולהחזירו.
קרה מקרה שאחת הפרות של החבר ניסינקורן התנפחה מאוכל רעיל, הזעיקו אותי ונסעתי בלילה למצוא רופא וטרינר. טלפון לא היה, הטלפון באזור היה מתחנת בנזין, קיבלתי הוראות לטפל בפרה העומדת לגסוס. חזרתי ומסרתי את אופן הטיפול. בינתיים ביקשו ממני לעבור לשוחט בהמות במשמר השבעה שיכין את החלף (סכין שחיטה), במקרה והתרופות לא יעזרו. בסוף הפרה ניצלה והשוחט חזר הבייתה לישון וגם אני.
המשכתי לעבוד בניסור יהלומים, ההוצאות היו גדולות, והמשבר שוב פקד את הענף והייתי חייב למצוא פרנסה.
סוף 1957 לפני החגים התמנתי מטעם הסוכנות היהודית מחלקת העלייה כמזכיר המשרד במרסיי צרפת.
יצאתי בגפי לתפקיד זה לפני החגים בשנת 1957, אחרי מות אבי ז"ל ר' שרגא פייבל איזבוצקי שנקבר בחלקת "שומר שבת" בבני ברק. המשרה הייתה מעניינת הכנתי דירה וכל שאר הסידורים לקבל רעייתי והילדים פנינה ויאיר שהגיעו בדצמבר 1958 עם האוניה ,הרצל". מצאתי שם קהילה ספרדית גדולה וגם מנין של אשכנזים שהיה להם בית כנסת בבנין בית הכנסת הראשי
RUE BRETTAULLE.
ביתנו כרגיל היה בית פתוח, ומרסי – עיר נמל – הייתה נמצאת בנתיב אירופה אמריקה, ישראל, דרך נמל מרסיי לנמל חיפה. הבית שלנו קבל שם של מסעדה, החברים מבני עקיבא שהגיעו ביום שישי מאירופה ולא יכלו להמשיך דרכם בגלל השבת, נשארו עד יום א', יום ההפלגה, ולהפך, שליחים מנהיגים שהגיעו בערב שבת למרסיי ומחמת השבת לא יכלו להגיע ליעדם נשארו במרסיי ללא אוכל כשר. מסעדת איזבוצקי פעלה גם בשבתות.
היה קיים מחנה עולים מפורסם ARENAS אליו הגיעו כל העולים מכל ארצות באירופה המיועדים לעלות ארצה. בנוסף עולים מצפון אפריקה שהגיעו דרך גיברלטר במטוסים למרסיי, שהו במחנה זמן מה עד שנוצרו אפשרויות להפלגה או לטיסה לארץ. במחנה קיבלו טיפול רפואי, אוכל ולינה. היו גם לידות.
אחד מתפקידי היה לטוס לגיברלטר ולהביא את העולים. באחת מטיסות אלו הייתי היחיד במטוס מלבד הצוות, היה באותו טיסה רוח"MISTRAL" – רוח עזה במיוחד במרסיי המתרחשת במפרץ הגדול בין ספרד וצרפת. המטוס היה כצעצוע בידי הרוח העזה, לא היה נעים ואולי גם סכנה, מי יודע.
בהיותי במרסיי קיבלתי עלי משימה לקלוט עולים מרומניה שטסו בחברת "תרום" והגיעו לנמל התעופה בבלגיה – בריסל. בזמנו נפתחה דרך להוציא יהודים מרומניה.
ביום 9.2.60 הגעתי בודד לבריסל. משרדי היה במשרד העלייה בבריסל, בניהול כבוד של מר איזגור, תפקידי היה לצאת פעמיים בשבוע לשדה, שם הייתה לי כניסה חופשית עד כבש המטוס, ולאתר לפי הפרצופים עולים יהודים, לקחת אותם תחת חסותי, לסדר להם מלון, ולדאוג להמשך דרכם באל-על ארצה. בנוסף דאגתי לשלוח ליהודים ברומניה דרישות ממשפחות מבלגיה על מנת שיקבלו ויזות יציאה. בשם הסוכנות היהודית מסרתי ערבות לשלטונות הבלגיים שהמהגרים האלה לא ישארו בבלגיה. משום מה הדרך הזאת הפסיקה לפעול, ואחרי שישה שבועות חזרתי למרסיי ב- 11.4.60.
בכל התקופה במרסיי היה לי עוד תפקיד שהטילה עלי הנהגת בני עקיבא בארץ, להקים את תנועת בני עקיבא במרסיי. זה לא היה פשוט בתקופה ההיא, עוד לא הייתה קהילה גדולה, אבל עם המעט היו פעולות.
פרק י טוניסיה 1960
התקבלה הודעה דחופה ממחלקת עליה בארץ ממר ב. דובדבני ראש מח' העלייה שאני חייב לצאת באופן דחוף לטוניסיה היות והשליח העמיד תנאים להטבת שכרו, התנאים לא התקבלו בירושלים והוא עזב.
בתאריך 14.9.59 יצאתי בגפי לעיר תוניס בתוניסיה בדרכון בלגי.
שהותי בתוניס ארכה שלושה שבועות בלבד, והסיבה הייתה שהשליח הצליח לקבל את מבוקשו. ביום בהיר בהיותי במשרד נכנס זה שהחלפתי אותו ובקש את מקומו בחזרה. יצאתי בלי ויכוחים עם המטוס הראשון למרסיי והצטרפתי שוב למשפחתי והמשכתי לעבוד בתור מזכיר המחלקה במרסיי.
במשך שלושת השבועות הספקתי ללמוד הרבה על יהודי תוניס. ביקרתי כמעט בכל ישוב בו נמצאו יהודים, גם באי ג'רבה בו גרים לפי המסורת יהודים שהגיעו לאי ג'רבה אחרי חורבן בית שני. ראיתי את האבן שלפי האגדה הביאו מבית המקדש ועליו בנוי בית כנסת מפואר בשם "אל ג'ריבה". לבוש היהודים דומה לזה של הערבים. מכנסיים רחבים באמצע, סגורים מתחת לכל ברך עם סרט שחור כסמל אבל אחרי חורבן בית המקדש. בשבת שלא מתאבלים לובשים אותם הבגדים אבל בלבן ללא הסרט השחור. קיימים בתי מדרש או בתי כנסת רק לכהנים, והאגדה מספרת שבג'רבה לא יכול לוי לחיות פשוט לוי באי ג'רבה מת.
לאי עצמו יש שפת ים מקסים. לכל אורך שפת הים בתי מלון מפוארים, תיירים מכל העולם באים ישירות ממקום מגוריהם במטוסים אל האי.
כל האוכלוסייה המוסלמית בג'רבה תלויה במסחר ביהודים ובחגים ושבתות הכל שובת ואין מסחר. המוסלמים הטוניסאים משלימים עם שליטת המיעוט היהודי על החיים. מצב זה נכון לשנות 60-61.
האוכלוסייה היהודית מתפרנסת ממסחר, ומבעלי מקצוע במיוחד צורפים, וגרים בשתי שכונות חרה כבירה (גדולה), וחרה זרירה (קטן). לבוש הנשים וגברים הוא כבימי קדם.
השפה המדוברת חוץ מהערבית המקומית היא העברית! השגורה מפיהם, וכולם דתיים, שומרי תרי"ג מצוות.
פעם בשנה בל"ג בעומר מתקיימת הילולה לזכרו של שמעון בר יוחאי. לרגל מאורע זה חוגגים גם בנית "אל ג'ריה". מבית הכנסת יוצאים עם חצוצרות בתהלוכה מרשימה וצבעונית עם ספרי תורה. בין המשתתפים רואים גם את המושל המוסלמי, מכובדים ערביים וסתם קהל ערבי.
בעת התהלוכה מצטרפים גם יהודים מעבר לגבול, באים מלוב. אחד המבצעים היה שהיהודים מלוב לא יחזרו. השגנו עבורם ויזות לצרפת וככה נצלו את ההילולה לעזוב את לוב דרך ג'רבה כיוון תוניס ולעלות ארצה. השגת הויזות לצרפת לא הייתה בעיה, היה קיים הסכם.
הגישה לאי ג'רבה הייתה דרך הים עם הסירה בה העבירו גמלים מחוף לחוף. היה מקום למכונית אחת שעלתה על הסירה ברוחב, האורך של המכונית היה בדיוק הרוחב של הספינה. באחד הפעמים עליתי על הספינה והערבי אמר: "אדוני תזוז קצת אחורה", לא היה חסר הרבה שמהתזוזה ההיא הייתה עלול להימצא בים.
הגישה השנייה הייתה דרך גשר ארוך מעצים שהתחיל בחוף ZARZIZ ונגמר באי ג'רבה.
ממרסיי יצאתי שנית לתוניסיה ב- 2.9.60 עם מינוי מנהל משרד העלייה. את האשה ושני הילדים עזבתי במרסיי. ה"כיסוי" לעבודתי בתוניסיה היה מנהל חברה סוציאלית שנוסדה בשוויץ. לחברה היה משרד שהשלטונות העלימו עין מקיומו ונמצא באופן תמידי תחת איום של סגירה.
יש לציין שהשליחות בצפון אפריקה הייתה במסגרת "משרד ראש הממשלה" שתחת פיקודם עבדנו, כמו עלייה ועוד דברים. עבודתי הייתה לדאוג לעליית היהודים מכל רחבי תוניסיה, לכן ביקרתי בכל המדינה – תוניס העיר, סוס, ספקס, מדנין, גבס, ג'רבה קיירואן ביזרט ועוד. לכל מקום הגעתי עם פג'ו 203. היה איש קשר בכל מקום, לחלק מהמועמדים לא היו דרכונים, ולמי שהיו להם דרכונים לא היו ויזות והיה צריך למצוא דרכים להתגבר על המכשולים.
בעיר גבס בדרך לאי ג'רבה במרכז העיר נמצאת חצר מרובעת מוקפת חומה ודלת ענקית. בפנים, מסביב החצר חדרים חדרים בהם היו גרות משפחות יהודיות במצב כלכלי וחברתי קשה, ועוני שרר במקום. ביניהם מצאתי יהודי בגיל 106. בעירה מדנין גרו יהודים המנהרות. גם בג'רבה היו גרים בבתים נמוכים, המיטות נמצאות ב"קוך". אני זוכר שבאחת השבתות סעדתי על שולחנם הגברים ישבו מסביב השולחן והנשים המגישות ישבו על הרצפה על יד השולחן. ואם חשבתם שיהודים כאלה היה קל להוציא מהתנאים הקשים, אתם טועים.
אלו היו הרגלים מדורי דורות והם שמחו בחלקם מבלי לשאוף לשפר את תנאיהם. מול מצבם יהודי העיר תוניס חיו חיים אירופאים, בעלי עמדה, בעלי הון מכובדים, סוחרים. רובם היגרו לצרפת, יהודים עלו בתקופה ההיא טיפין טיפין. בתקופת שהותי בתוניסיה הייתי כל חודש בג'נבה שוויץ, כדי למסור דו"ח ופגישות ובעיות כסף.
יש פעולות שאינני יכול לחשוף אבל סיפור קצר כדאי לגלות, עמדתי בקשר עם אנשי שהיו בשטח. יום בהיר אני מקבל קופסת תמרים ממולאים עם אגוזים עטופה יפה. קיבלתי הוראה להעביר את השי המתוק לאשתי שנמצאת במרסיי. את החבילה מסרתי למזכיר שלי, תוניסאי שיצא דרך הים למרסיי, בתום לב הבחור נטל את החבילה מבלי לדעת כמובן את תוכנה. בהגיען לנמל לבדיקת המכס משום מה הקופסה התפרקה ומסמכים ותמונות התפזרו. המזכיר נעצר, ואנשינו כמו בכל יציאה עומדים במקום ברוחק ומתבוננים במה שקורה. קיבלתי הוראה דחופה ובהולה לצאת את המדינה. זה היה בחורף לא יצא אף מטוס בכוון אירופה, רק מטוס לילה לקורסיקה – לעיר BASTIA ובבקר הגעתי למרסיי. המזכיר קיבל את המסמכים בחזרה ושוחרר, הגיע למרסיי, מסר את החבילה המפורקת לאשתי. לאחר שנחקר על ידי אנשינו, פוטר האיש ולא היה יכול לחזור לטוניסיה.
במרסיי ישבתי שבועיים לאחר בדיקת השטח ואישור הממונים (משרד ראש הממשלה) חזרתי לטוניס.
פלה פנינה ויאיר חזרו ארצה בחדש דצמבר 1960. במכתב הראשון שקיבלתי בטוניס נודע לי שאשתי בהריון. בפסח אותה שנה חזרתי לחופשת מולדת לשבועיים, ומצאתי את אשתי בחודש החמישי להריונה.
בחודש אוגוסט 1961 הודיעו לי דרך הצינורות המקובלים, שנולד לי בן זכר במזל טוב. בברית המילה לא הייתי נוכח. לפי הסיפור המוהל קרא "האבא של הרך שיתקרב", פרץ בצחוק, וחלק מהחברים התקרבו. אי נוכחותי בברית היה בגלל עיסוקי במבצע ביזרט.
פרק יא ביזרט 1961
בידוע באותה תקופה צרפת החזיקה תחת כיבוש את עיר הנמל ביזרט שבתוניסיה. פרצו קרבות בין הכובשים, וצבאות תוניסיה שדרשו שצרפת תפנה את ביזרט, עם הנמל וה"ארסנל" (מחסן נשק) זה היה בתקופה שלצרפת היו בעיות עם אלג'ריה. דה גול – נשיא צרפת לא ויתר בקלות עם ביזרט, ולהיפך, שלח תגבורת צנחנים להגן על הבסיס בו השקיע מיליארדים. היו אז בביזרט 1,200 יהודים חלק עם דרכונים, וחלק גדול ללא דרכונים ולכן היינו חייבים לדרבן שיגישו בקשות לקבלת דרכונים.
על מנת להגיש בקשות היו צריכים לגשת לעיר תוניס וזה היה כרוך בקשיים בגלל המצב בדרכים והמחסומים והתקריות בין הצבא הצרפתי והתוניסאי. הסלקציה המפורסמת עצרה לא מעט יהודים מלעלות. לרופא האימון המקומי היו סמכויות לפסול מועמדים, יורדים שהרעילו את האווירה לעלייה כבר היה קיים באותן השנים.
בסוף חודש אוקטובר נודע לנו שעומדים (הממשלה) לסגור את המשרד שטרם קיבל רישיון רשמי. הטיפול להשגת הרישיון נמשך שנים ומעולם לא הגיע.
בעיר התחילו להרוס בנינים ברובע היהודים "חפסיה" (גטו) וגם בית הקברות הנמצא במרכז העיר. פקידים יהודים פוטרו ממשרות ממלכתיות. עו"ד סמגר נציג הקהילה בא בדברים עם שר הפנים וללא תוצאות, יהודי הקהילה הפצירו בי לסגור את המשרד. שקלתי ובאתי למסקנה להקטין ולא לסגור. את המחסן העברתי למקום אחר, חיסלתי את בית העולים בלה ג'ולט שהיה מיועד למועמדים לעלייה מהדרום, שבאו העירה להמתנה לעלייה. בינואר 61 היו בתוניס 5,500 יהודים מהם כאלפיים מפוזרים בכל חלקי תוניס כולל ג'רבה. מצב קבלת הדרכונים החמיר. פניתי לעו"ד בליטי (BELITY) חבר עירית תוניס, יהודי מטעם מפלגת "דסטור" ולמר DE COHEN HADRIA לפעול למען הגשת דרכונים באמצעות ALAIN SAVARY שהיה קרוב לנשיא. כל זה לא הועיל.
לאחר הנאום המפורסם של בורגיבה בארצות הברית, הורע המצב וכתוצאה מזה הוקמה ועדת חירום סודי יהודי בראשות עו"ד בליטי על מנת להגן על היהודים.
התקבלו ידיעות שהמצב בביזרט מחמיר, בחורים יהודים נעצרו באשמת ריגול לטובת הצרפתים.
יצאתי לביזרט בטרמפ, עברתי מחסומים ועמדות שהפרידו בין הטוניסאים והצרפתים.
בתאריך 19.8.61 הייתי בביזרט. מר מוריס מתוק איש הקשר תושב העיר דיוח לי על המצב. החלטתי שיש לנצל את הצרפתים למטרות הוצאת יהודים לעלייה. התקשרתי עם סגן הקונסול מר רוס שלהפתעתי לאחר שיחה קצרה, התגלה כיהודי – ציוני שהוריו גרו בכרכור. הוא הזמין אותי הביתה, ולמחרת הציג אותי לפני הקונסול הכללי MR. JEANO. העניינים התחילו לזוז, קשר נוצר עם QUAI D'ORSAY משרד החוץ הצרפתי. האדמירל AMMAR מהצי המלחמתי נתן את הסכמתו להוצאת יהודים דרך הים מביזרט. מצדי הייתי בקשר עם המשרד בפריס. מהצד השני בפריס העניינים קיבלו טיפול אינטנסיבי, הנספח הצבאי דאז עוזי נרקיס שהיו לו קשרים באדמירליות עזר כדי שהמבצע יצליח. כמו כן התערב ראש הממשלה דאז DE BREE, ונודע לי לאחר מכן שרק דה גול היה זה שהכריע ונתן אישור למבצע. הצי העמיד לרשות העולים סירות נחתים (LANDING CRAFT).
העולים, משפחות משפחות הוזמנו לפי תור מבתיהם לעלות על הספינות והפליגו לאלג'ריה לעיר בון ומשם למרסיי. מהתחלה הייתה הבטחה מהארץ שאוניות שלנו יעבירו עולים לאלג'ריה. ההבטחה לא קוימה.
בערך 900 יהודים עלו בצורה זו ארצה. לאחר כמה ימים נאלצתי לחזור לתוניס, במחסום הראשון של התוניסאים נעצרתי, נחקרתי על אודות הימצאותי בשטח, ביליתי כל הלילה בעמדה צבאית.
לפנות בוקר שוחררתי, וחזרתי לעיר תוניס. לאחר 25 שנה איתרתי את מר רוס כפנסיונר עם רעיתו בכרכור. האיש חולה, מאוכזב על שלא קיבל את הטיפול הראוי.
בתום המבצע ב- 20.9.61 חזרתי הביתה ומצאתי תינוק בעריסה בגיל שלושה שבועות.
ב- 1962 נתמנתי למנהל מרכז הקליטה בעיר לוד מטעם מחלקת העלייה של הסוכנות. הבניין הוא רב קומות, עם עולים מכל הארצות, צוות תחזוקה, נציג קליטה, הציג משרד העבודה, עובדת סוציאלית ואלף בעיות יומיות.באחד הביקורים היה לי הכבוד לקבל את הרב גורן אז הרב הראשי לישראל.
על מנת להגיש בקשות היו צריכים לגשת לעיר תוניס וזה היה כרוך בקשיים בגלל המצב בדרכים והמחסומים והתקריות בין הצבא הצרפתי והתוניסאי. הסלקציה המפורסמת עצרה לא מעט יהודים מלעלות. לרופא האימון המקומי היו סמכויות לפסול מועמדים, יורדים שהרעילו את האווירה לעלייה כבר היה קיים באותן השנים.
בסוף חודש אוקטובר נודע לנו שעומדים (הממשלה) לסגור את המשרד שטרם קיבל רישיון רשמי. הטיפול להשגת הרישיון נמשך שנים ומעולם לא הגיע.
בעיר התחילו להרוס בנינים ברובע היהודים "חפסיה" (גטו) וגם בית הקברות הנמצא במרכז העיר. פקידים יהודים פוטרו ממשרות ממלכתיות. עו"ד סמגר נציג הקהילה בא בדברים עם שר הפנים וללא תוצאות, יהודי הקהילה הפצירו בי לסגור את המשרד. שקלתי ובאתי למסקנה להקטין ולא לסגור. את המחסן העברתי למקום אחר, חיסלתי את בית העולים בלה ג'ולט שהיה מיועד למועמדים לעלייה מהדרום, שבאו העירה להמתנה לעלייה. בינואר 61 היו בתוניס 5,500 יהודים מהם כאלפיים מפוזרים בכל חלקי תוניס כולל ג'רבה. מצב קבלת הדרכונים החמיר. פניתי לעו"ד בליטי (BELITY) חבר עירית תוניס, יהודי מטעם מפלגת "דסטור" ולמר DE COHEN HADRIA לפעול למען הגשת דרכונים באמצעות ALAIN SAVARY שהיה קרוב לנשיא. כל זה לא הועיל.
לאחר הנאום המפורסם של בורגיבה בארצות הברית, הורע המצב וכתוצאה מזה הוקמה ועדת חירום סודי יהודי בראשות עו"ד בליטי על מנת להגן על היהודים.
התקבלו ידיעות שהמצב בביזרט מחמיר, בחורים יהודים נעצרו באשמת ריגול לטובת הצרפתים.
יצאתי לביזרט בטרמפ, עברתי מחסומים ועמדות שהפרידו בין הטוניסאים והצרפתים.
בתאריך 19.8.61 הייתי בביזרט. מר מוריס מתוק איש הקשר תושב העיר דיוח לי על המצב. החלטתי שיש לנצל את הצרפתים למטרות הוצאת יהודים לעלייה. התקשרתי עם סגן הקונסול מר רוס שלהפתעתי לאחר שיחה קצרה, התגלה כיהודי – ציוני שהוריו גרו בכרכור. הוא הזמין אותי הביתה, ולמחרת הציג אותי לפני הקונסול הכללי MR. JEANO. העניינים התחילו לזוז, קשר נוצר עם QUAI D'ORSAY משרד החוץ הצרפתי. האדמירל AMMAR מהצי המלחמתי נתן את הסכמתו להוצאת יהודים דרך הים מביזרט. מצדי הייתי בקשר עם המשרד בפריס. מהצד השני בפריס העניינים קיבלו טיפול אינטנסיבי, הנספח הצבאי דאז עוזי נרקיס שהיו לו קשרים באדמירליות עזר כדי שהמבצע יצליח. כמו כן התערב ראש הממשלה דאז DE BREE, ונודע לי לאחר מכן שרק דה גול היה זה שהכריע ונתן אישור למבצע. הצי העמיד לרשות העולים סירות נחתים (LANDING CRAFT).
העולים, משפחות משפחות הוזמנו לפי תור מבתיהם לעלות על הספינות והפליגו לאלג'ריה לעיר בון ומשם למרסיי. מהתחלה הייתה הבטחה מהארץ שאוניות שלנו יעבירו עולים לאלג'ריה. ההבטחה לא קוימה.
בערך 900 יהודים עלו בצורה זו ארצה. לאחר כמה ימים נאלצתי לחזור לתוניס, במחסום הראשון של התוניסאים נעצרתי, נחקרתי על אודות הימצאותי בשטח, ביליתי כל הלילה בעמדה צבאית.
לפנות בוקר שוחררתי, וחזרתי לעיר תוניס. לאחר 25 שנה איתרתי את מר רוס כפנסיונר עם רעיתו בכרכור. האיש חולה, מאוכזב על שלא קיבל את הטיפול הראוי.
בתום המבצע ב- 20.9.61 חזרתי הביתה ומצאתי תינוק בעריסה בגיל שלושה שבועות.
ב- 1962 נתמנתי למנהל מרכז הקליטה בעיר לוד מטעם מחלקת העלייה של הסוכנות. הבניין הוא רב קומות, עם עולים מכל הארצות, צוות תחזוקה, נציג קליטה, הציג משרד העבודה, עובדת סוציאלית ואלף בעיות יומיות.באחד הביקורים היה לי הכבוד לקבל את הרב גורן אז הרב הראשי לישראל.
פרק יב מרוקו 1964-1969
ב-1964 יצאתי למרוקו תחת חסות משרד ראש הממשלה. הכיסוי היה' משרד ה"יאס"- מוסד אמריקאני יהודי המטפל בפליטים בכל רחבי העולם, מוכר ע"י שלטונות מרוקו. היה' קיי'ם משרד ראשי, וסניפים בכל מרוקו. היחסים בין ראשי ה"יאס" והשלטונות התבשלו מאחורי הקלעים ולא בחינם העלימו עין ונתנו אשרות יציאה לאלה שלא היו להם תעודות. עשרות אלפי יהודים יצאו בשיטה של דרכונים קולקטיביי'ם כל אחד היה' מוסר תמונות, ועם טופס מיוחד קבלנו אשרות יציאה חתומות רשמית ע"י השלטונות. בטופס היה' כתוב "שלנ"ל מותר להגר לכל ארצות העולם חוץ מישראל".
עד שנות המיתון בארץ יצאו שיי'רות שיי'רות יהודים. אני קבלתי תחת פיקודי את החלק הצפוני של מרוקו, טנג'ר, טטואן ומזרח דרום, מקנס, פז, דרומה עד גבול אלג'ירי'ה ומצפון עד אוגדה גבול אלג'ירי'ה. עשרות עשרות כפרים ועיי'רות בהם נמצאו קהילות קטנות של יהודים.
המשרד שלי היה' במקנס ובעיר פז, הי'ה לי עוזר מקומי, ומזכירה במשרד ומכונית צמודה. בדרך לעיר פז בעוברי באחד הכפרים פתאום אני רואה גבר עם ילדה בת 3, יורדים מהגבעה. הילדה מתנתקת מהאבא רצה לכביש מקבלת מכה מהפגוש ונשארת שוכבת ללא תנועה. עצרתי מיד, ולא יאומן, באמצע המדבר בין השדות צצו מאות ערבים, מסביב לילדה ואני ביניהם. הקהל התחיל להתעצבן, ואני נסעתי מיד לבית הספר הכפרי ומשם צלצלתי למשטרה, כשחזרתי למקום, הילדה התעוררה למזלי, חלק אמר שאסור לפנות את הקורבן, המשטרה אמרה מיד לפנות, אותי ציוו להתלוות למשטרה. הערבים מסביב היו יכולים לעשות בי לינץ' היות ובאותה תקופה גם שנאו כל ארופאי.
בבניי'ן המשטרה חקרו, עשו דו"ח, ושחררו אותי. על הקיר במשרד היי'תה תלוי'ה תמונת רקע ענק של עבדול נאצר. מה להגיד? תתארו לעצמכם, הפחד, המחשבות שעברו במוחי, יצאתי בשלום.
משם יצאנו לביקורים, שבועות שלמים, כל יום מקום אחר. אחרי שכנוע עולים מהכפרים נקבע תאריך ליציאה לקזבלנקה. מכל רחבי האזור הגיעו בתאריך המסוים לעיר מקנס או פז, עמדו בכל פעם 4 או 5 אוטובוסים מוכנים להסיע את היהודים לשדה התעופה בקזבלנקה או לנמל שלה. האוטובוסים היו של חברה כמו "אגד" C.T.M. היציאה היי'תה בשעה 11 בערב, הדרך לקחה כל הלילה. לפנות בוקר הגענו, נכנסים למחסנים, עד סימן להמראה, הכל נעשה בדיי'קנות, בשקט עד כמה שאפשר. שדה התעופה היה' בידינו (לא בחינם).
בכל עיר היה' "מלה"- מעין גטו בו היו גרים היהודים במרוכז. לאחר תקופה חלק מהיהודים עברו לגור בעיר הארופאית על יד ה"מלה" שהי'ה מעורב עם הערבים. ה"מלה" בעיר פז היא הכי יפה ומפורסמת. בית הקברות היהודי נמצא בכניסה בו טמונים גאונים וצדיקים והוא עתיק מאוד. היהודים- סוחרים, צורפים, בעלי עסק, בתי כנסת עתיקים, אפילו דלתות הי'ה שווה להעביר ארצה. קיי'ם רעיון כזה, אולי פעם יתגשם. באחד הסמטאות של ה"מלה" נמצא בית עזוב בו הי'ה חי הרמב"ם (יש לי תמונה). בנין עתיק ויפיפה. בזמני עוד היו הרבה יהודים ב"מלה". טפלתי שם ביהודי בעל משפחה שהאישה עמדה על כך שהמשפחה תעלה ארצה. הבעל התעקש להשאר. למה? מחוץ ל"מלה" היתה לו פרה, ולא רצה להיפרד ממנה. מאמצי השכנוע לא הואילו, הוא סרב. הצעתי לו שיקבל פרה בארץ אבל שלא יסכן את המשפחה, הוא עמד בסירובו.
האוכלוסי'יה היהודית במרוקו מורכבת מאנשים מאוד עמידים, בורגנים בעלי עסקים גדולים, ועניי'ם, בעלי מקצוע פקידים (מעניי'ן שעד היום הבנקים במרוקו ביום כפור סגורים לכבד את היום הקדוש של היהודים).
התי'ידדתי עם הרבה יהודים מתורבתים, וקהילות מאורגנות היטב, היחסים ביניהם לבין הערבים המקומיי'ם מצוינים, היו הרבה שותפויות בין יהודים וערבים. כל העוזרות בעירות ובכפרים אצל היהודים היו ערביות. באחת היציאות באוטובוסים לקראת העלי'ה ראיתי איך ערביות וערבים פרצו בבכי ולא יכלו להיפרד מהיהודים. בדרך כלל לכל היהודים בכל המקומות הי'ה טוב, בילויי'ם ומותרות. רשת חב"ד עשתה פלאים בשטח הדת. חיי' המשפחה היו הדוקים וסגורים. הצעירים יצאו לצרפת, ואת הזקנים או המוגבלים שלחו ארצה לכן בשנת 1965 רוב מקרי הסעד עלו, והצעירים פנו לכיוון אחר, זאת הסיבה שכאן באר בשנות השישים, התדמית של יהודי מרוקו היי'תה שלילית.
באותה תקופה בתחילת השליחות ישבתי במרוקו חצי שנה ולאחר כך יצאתי הביי'תה כל 3 חודשים. הסדור היה' כדלקמן: הדרכון שלי היה' דרכון שירות ממשרד החוץ בשם דוד זיו, בהגיעי לרומא או למקום אחר באירופה החלפתי דרכון, ויצאתי למקום התפקיד בדרכון בלגי וכן להפך.
כבלגי היי'תי חיי'ב לצאת למרוקו מבלגי'ה ובחזרה, באותה דרך ומשם לפריז למסירת דו"ח. באחת הנסיעות כשלקחתי את הרכבת מבריסל לפריז עצרו אותי בתחנת הרכבת בפריז, NORD, העמידו אותי בצד והחרימו לי את כל המסמכים ביניהם דרכון וכרטיס נסיעה. מיד הודעתי לממונים, והם טפלו בזה. כרטיס הטיסה הי'ה לכיוון הארץ. היה' לי אסור לצאת מצרפת לארץ וטסתי לרומא. למה כל זה? מכיוון שבאותם ימים נרצח בן ברקה מנהיג האופוזיצי'ה למלך מרוקו, היחסים בין מרוקו לצרפת התערערו, גנרל אופקיר הי'ה יד ימינו של המלך ורצה להפיל אותו. כתגובה, הופל אופקיר במטוסו, האווירה היי'תה מאוד מתוחה. התוצאה מהמצב הזה- איסור גמור עבורי להיכנס או לעבור את צרפת שנים רבות עד אישור מחדש של משרד ראש הממשלה.
סיפור:
באחד הסיבובים באזור מרקש בשנת 1966 קבלתי אזור אחר באחריותי מקזבלנקה עד אגדיר AGADIR. ביניהם הערים כמו מרקש, מזגן, ספי, אסאואירה.
אגדיר, עיר שנהרסה כליל ברעידת אדמה וקברה תחתיה הרבה יהודים היום היא עיר גדולה מודרנית ויפיפייה ונמצאו בה שוב יהודים. קבלנו הודעה שאחד הקולגות שליח חזר מאגדיר, ובדרך כנראה מעייפות המכונית בה נהג התנגשה בעץ. הוא נפצע באורח בינוני ונמצא בבית חולים באזור מרקש. קבלתי הוראה לצאת מיד לבית החולים, הוא שכב ללא הכרה ופחדו שכשיתעורר ידבר שטויות ויסכן את הרשת, בינתיי'ם באו המשטרה לגבות עדות, באתי עם עוזר מקומי, הוצאנו אותו מבית החולים ובחשאי הכנסנו אותו לבית החלמה פרטי. מיד כשמסוגל היה לעמוד על הרגליים ולנוע עזב את מרוקו. זה לא היה פשוט.
עוד סיפור:
יצאתי ממרקש לכפר נידח בשם טביה TABIA. קבלנו הודעה שיהודים נמצאים בה. על המפה לא הופיע השם TABIA. חפשנו, המכונית עברה שדות מעובדים, בדרך עצרנו ושאלנו את הפלחים איפה TABIA, אחד מהם דובר צרפתית אמר ושאל: "אני שירתתי בצבא הצרפתי הייתי רוצה לדעת אם הגנרל דה גול עוד חי?" הגנרל כבר מזמן נפטר, רק לציין באיזה פרימיטיביות חיו ללא רדיו ועיתון, פשוט מנותקים מן העולם. בהגיענו למקום מצאנו קומץ של יהודים מעורב עם ערבים, גרים באורווה יחד עם החמור ובעלי החיים. ישבנו ושתינו תה. ואם אתם חושבים שאנשים, נשים וטף מיהרו לצאת את החור הזה אתם טועים אולי עוד היום נמצאים הם באותו מקום.
שנת 1967 - בארץ האווירה הייתה מתוחה, ערב מלחמה. חיכו להתפתחויות.
בסוף מאי 1967 קבלתי פקודה לעזוב מיד את מרוקו טסתי לרומא, חיכיתי יומיים ובאו לקחת אותי (משרד ראש הממשלה) לשדה התעופה, מצאתי שם צוות של חיל האוויר עם STRATCRUSER בקצה השדה. העמסנו ארגזים עם ציוד צבאי והמראנו ארצה. הייתי הנוסע היחיד במטוס. ביתר הטיסות ארצה ומהארץ טסתי בנורט NORTH מטוס צנחנים, מושבים בשורה לאורך דפנות המטוס. כל כמה רגעים היה צלצול לחגור, השירותים היו מאחורי הפרגוד באיזה כלי.
הנחיתה בשדה התעופה בן גוריון הייתה יומיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. בשעה 5 לפנות בוקר, אחרי 9 שעות טיסה הגענו מרומא. ביציאה מהמטוס היה שקט מוחלט לא הייתה שום תנועה, עזבתי את המטוס בלי בדיקת דרכון או מכס ובלי מחסום נסעתי הביתה.מצאתי צו קריאה למילואים. עד שארגנו את העורף היה כבר אחרי המלחמה.
מלחמת ששת הימים היא פרשה לחוד. מה שאני חיי'ב להוסיף זה שעל יד הכניסה בבית בחמ"ד חפרנו שוחה נגד הפצצות אויב באין מקלטים.
חודש אחרי המלחמה לקחתי לפי פקודה את ה"פקלך" וחזרתי מובן! דרך איטליה במטוס נורד. ולאחר החלפת תעודות והוראות טסתי ב AIR MAROK בחזרה למרוקו.
מצב קשה ומסוכן בכל ארצות ערב אחרי הנצחון על המצרים ע"י צה"ל, היה קשה לערבים לעכל את תבוסתם.
העליה הייתה בשפל הרבה יצאו לצרפת. אני גרתי בקזבלנקה והיה לי האזור שך ראבאט RABAT עיר הבירה. התידדתי עם ראש הקהילה, יהודי אמיד מקורב לחצר המלכות. פעם כשישבתי במשרדו צלצל הטלפון ואחת הנסיכות הזמינה את עצמה לשבת לאכול "דפינה" זה חמין (טשולנט) שלנו בצורה אחרת.
לא אשכח גם את מה שעבר עלי באחד הלילות בקזבלנקה שבה גרתי אז.
בערך בשעה 3 לפנות בוקר פקדה את העיר רעידת אדמה בדרגה +7 נפלתי מהמיטה, מיד התלבשתי לקחתי את הרכב ויצאתי לשפת הים.
איזו הרגשה כאילו אתה כלום, אבוד, חוסר אונים. ישבנו שם עד יעבור זעם.
משנת 1964 עד שנת 1969 הייתי לסירוגין במרוקו לתפקידים שונים. באמצע שליחותי בבלונקס הייתי במרוקו לחודש ימים.
כידוע נמצאים בצפון מרוקו על שפת ים התיכון שתי ערים ספרדיות MELLIA ו- CEUTA השייכות לספרד, ויש ביניהם מחלוקת, השתיים מרוחקות אחת מהשניה, שם יש קהילות יהודיות שהייתי צריך לטפל בהן. קבלתי הוראה להגיע לשני המקומות האלו דרך הים.
הנה הדרך שעשיתי: 17.2.69 מטוס מ- CASABLANKA ל- GIBRALTAR, מגיברלטר עד ALGSIRAS באוניה, ומשם באוטובוס ל-MALAGA, למחרת טסתי ממלגה ל- MELLIA מליה (שבצפון אפריקה) במטוס בעל ארבעים מקומות מלא ערבים.
תמונותהייתי האירופאי, היהודי היחידי, קשה לתאר, הייתה סערה חזקה, כמה פעמים חזרתי על "שמע ישראל", המטוס היה כצעצוע בידי הרוחות, הרגשתי כמו יונה בסערה. בנחיתה נבהלתי והופתעתי. המטוס נחת בטריטוריה של מרוקו, היות ולמליה אין שדה תעופה, מזה בדיוק רציתי להימנע. העבירו אותנו לעיר מליה שבשטח הספרדי באוטובוסים.
עשיתי את עבודתי והפלגתי באונית לילה בחזרה למלגה MALAGA.
למחרת יצאתי לעיר השניה CEUTA ממלגה ל- ALGESIRAS באוטובוסים ומשם באוניה ל- CEUTA. נפגשתי עם יהודים וראשי קהילה. ובחזרה מ- CEUTA באוניה לאלג'זרתה. המשך באוניה ל- GIBRALTAR ומשם במטוס ל- TANGER- מרוקו הגעתי לCASA ברכבת.
היה מרתק, חוויות, עבודה, העיקר שהכל עבר בשלום. אחרי מבצע זה חזרתי הביתה לחיק משפחתי ב- 1.3.69.
מיד התחלתי להתכונן לשליחות לאירופה בתפקיד מנהל מחלקת העלייה בארצות בנולוקס, הפעם עם משפחתי. יצאתי בתאריך 21.5.69 והכנתי את קליטתה של משפחתי, אשתי, פנינה וליאור בן 10. יאיר הגדול נשאר בארץ להמשיך את לימודיו בישיבת נחלים.
בהגיעי לבריסל חזרתי לארץ מולדתי אחרי 25 שנה. שום דבר לא היה זר לי, לא שתי השפות צרפתית ופלמית ולא האווירה. הרבה ידידים ופשוט הרגשתי בבית.
המשרד הראשי היה בבריסל בבניין הפדרציה הציונית והמגבית. עשיתי מהפכה בנוגע למשרד והריהוט והתחלנו לעבוד. היחסים עם הפדרציה, קרן היסוד והשגרירות היו מצוינים, פעמיים בחודש הייתי באמסטרדם עם המכונית ומשרד העלייה גם שכן בבניין הפדרציה. לא הייתה בעיה עם השפה במשרד היו עוזר ומזכירה, העבודה העיקרית הייתה מורכבת מעידוד העלייה, בשתי הארצות האלה הקמתי תנועת עליה, אנשים שעמדו לעלות תוך שנה ויותר.
בלוכסנבורג הביקור היה כל חודשיים, מעט יהודים שלא היו מעונינים לעלות.
עיקר העבודה הייתה בבריסל, תנועת עליה די מלאה פעילויות, וגם באנטוורפן, סוג יהודים אחרים, יותר ציונים, יותר חמים.
ליהודים אלה היה קשה למכור עליה, בגלל הקשר ההדוק במסחר בענף היהלומים, יהודים נסעו הלוך ושוב לארץ, אבל בכל זאת הצלחתי לעניין קבוצה שלמה של בוקעי יהלומים להתארגן וחלק עלו. בשנת 1970 עלו 430 יהודים מבלגיה לעומת 260 בשנת 1969.
בהולנד בקרתי בערים הראשיות, רוטרדם, אמסטרדם, אוטרכט, ובריכוזים קטנים של יהודים בערי השדה.
פעם הגיעו שני בחורים מעיראק לאמסטרדם, בדרך לא דרך והיי'תי צריך לקבלם ולדאוג להמשך דרכם ארצה. קיוויתי שתפתח דרך לעלי'ה מעיראק. יצאתי לכנס שליחים בארץ למסור דו"ח. היה לי ביקור של עשרה ימים של מנכ"ל מחלקת העליה דאז עוזי נרקיס, ארגנתי הופעות פומביות, גם בהולנד, לפני סטודנטים ומבוגרים, ובבריסל עם עיתונאים, תנועות עליה, עם המגבית וכו'. באנטורפן הביקור עבר בהצלחה, קבלת פנים רשמית בבורסת היהלומים.
בשנת 1970 הגיעה אלי שמועה שקיימת קבוצת אנשים שגרים בעיר ליאז' LIEGE העובדים במכרות פחם. אנשים אלו קוראים לעצמם "יהודים אבודים" וברצונם להיות יהודים מלאים ולעלות ארצה. אחרי כמה פניות לרב הראשי מבלגי'ה הרב דרייפוס שיעזור להם קבלו ממנו תשובה שלילית.
יצאתי למקום ובאתי במגע עם האנשים. מתברר שהם איטלקים "מרנים" ששומרים כמה מנהגים שלנו מתחתנים ביניהם, הנשים מדליקות נרות וכד'. אחד מהם בשם PELICOTI סיפר שאביו לפני מותו סיפר לו שהיו מה"מרנים". לאחר מותו נדד PELICOTI ברחבי איטליה ובסוף מצא עוד משפחה מרנית והתחתן עם אחת מהמרנים הבנות למרות שהיתה הרבה יותר מבוגרת, רק מפחד שלא ימצא אחת מהמרנים ולא רצה להתחתן בשום פנים ואופן עם אחת מחוץ לעדה. באו למכרות לבלגיה מאיטליה כדי להתפרנס, אנשים שקטים, נקיים, מתורבתים. הם היו אחת עשרה משפחות, 80 נפשות. נפגשנו כמה פעמים בבית הקהילה, ספרו שהגברים היו לפני שנה בארץ להתרשם וחזרו בהחלטה להתגייר ולעלות, טענו שכל מי שפנו אליו סרב לטפל בהם. דיווחתי ארצה, קבלתי אור ירוק וטיפלתי בהם, השגתי מורה לעברית ויהדות, הזמנתי את הרב א. טואף רב ראשי מאיטליה, הוא היה האורח שלי, שוחח הרבה עם המועמדים, ובא למסקנה שנכון שהם מצאצאי האנוסים. אישור סופי קבלתי מהרב גינזבורג מהסוכנות שגם בא והתרשם לטובה. ביולי 1970 דאגתי לקרון שהביא את אחת עשרה המשפחות שהם שמונים נפש לעיר נפולי באיטליה שם התקבלו על ידי מחלקת העליה. במקום התגיירו כדת וכדין ועלו ארצה כיהודים שלמים. כולם התיישבטו בבאר שבע. חמש שנים אחרי עלייתם בקרתי אותם. הם היו במצב רוח מרומם, ילדיהם כבר שרתו בצה"ל. במילה אחת אנשים חיוביים ללא קינטור. כתבה על הנושא "מרנים" נמצא בעיתון JERUSALEM POST מיום 28.11.70 עם תמונה של הקבוצה ושלי.
אחרי מבצע זה יצאתי לשליחות מיוחדת לאי ג'רבה (טוניס) 16-17-18.5.71 לקראת ל"ג בעומר. לאחר שחזרתי התארסה פנינה בתי היחידה בבריסל עם הבחור מישל רוזיאביץ. אחד התנאים מצד הכלה היה שהחתן יעלה ויתחתן בארץ. וכך היה. השאיר אחריו בחו"ל הורים מבוגרים ואח נשוי+ 2.
כולם חזרו הביתה ארצה ואני עוד המשכתי חודש בתפקיד.
ב- 4.8.71 פנינה ומישל התחתנו באולם העצמאות. כל המשפחה מארצות הברית ומבלגיה היו נוכחים, הרב ידידיה פרנקל ז"ל נתן חופה וקידושין במזל טוב, הזוג התיישב בירושלים. באותו היום התגייס יאיר לשירות סדיר.
מלחמת יום הכיפורים פרצה ויאיר ישר מבית הספר לקצינים יצא להלחם בחזית הצפון וברוך השם חזר בשלום הביתה. אני משאיר את הסיפור לו.
בתחילת פברואר 1947 בהיותי מנהל מרכז קליטה לוד קבלתי ממשרד קרן היסוד, בקור מעבר לתעלת סואץ. יצאנו במטוס "היילנדר" שמונה אנשי המגבית ואנוכי. טסנו משדה דב לאורך החוף לרפידים והמשכנו במכונית לעבר התעלה בקרנו את פואד, בית קברות צבאי בו טמונים חיילים יהודים, שנפלו במסגרת צבאות הברית. מצבות עם מגן דוד ממלחמת העולם השניה.
באמצע העבודה במרכז הקליטה לוד יצאתי בשליחות לחודש למרוקו 22.12.74 - 25.11.74 בסוף אותו חודש בהפסקה של שבוע ימים יצאתי שוב למרוקו לתפקיד מיוחד 30.12.74- 20.1.75 בחזרתי מוניתי למנהל מרכז קליטה בכפר חב"ד. רוב האוכלוסייה, גרוזינים, מיעוט דוברי אנגלית. באותה תקופה היה לי הכבוד לארח את נשיא מדינת ישראל דאז פרופ' אפרים קציר, מסרתי סקירה והסבר בהקשר למרכז הקליטה בנאום הנשיא ובכיבוד נסתיימה הפגישה.
הפעם האחרונה שיצאתי שוב לשליחות קצרה לתפקיד מסוים במרוקו 3.3.77 16.2.77-.
ב- 1978 בנר חמישי של חנוכה התחתן יאיר בן דוד עם חגית הויזמן, באולם גילטון בתל אביב, הרב לאו ישראל נתן חופה וקידושין, התיישבו בבית לחוד במושב חמד.
באותה שנה שתלנו יאיר, ליאור ואני שבעה דונם אפרסמון "טריומף". לא הייתה הצלחה רבה אחרי ארבע שנים, אבל לא מאבדים מרץ ותקווה וממשיכים. יבול ירוד, שנה ברד שחיסל את הפרי, שנה אחרי חמסין ששרף את המטע, ושנה יבול טוב והכנסות לא רעות. מאז עלינו להתיישבות לא נחה האדמה. מה לא עשינו, תות שדה, ירקות, חבושים, שזיפים, עצי פרי לבית ולמשפחה.
בשנת 1980 בגיל 60 אחרי 22 שנים עבודה בסוכנות היהודית מחלקת העלייה מהם 10 שנים בחו"ל יצאתי לפנסיה מוקדמת. בחודשים הראשונים של הפנסיה היה קשה מאוד עד שמצאתי את מקומי, חזרתי למקצוע המקורי בענף היהלומים.
מלחמת שלום הגליל פרצה בתאריך 5.6.1982 יאיר המגויס לחם בחיל התותחנים בדרגת סגן. גם ליאור מפקד טנק לחם בלבנון ושניהם היו בסכנות. על חלקם במלחמה יספרו בעצמם לילדים שלהם.
ב- 1.5.84 התחתן ליאור שרגא בן דוד עם עידית גוטליב בת הכפר באולם העצמאות בתל אביב. הרב יגאל שפרן נתן חופה וקידושין. התיישבו בבית לחוד כבן ממשיך.
סיכום
במלאות שבעים שנה לחיי "שבעים לשיבה" עברו עלי חיים קשים אבל ללא סבל מיוחד, לפעמים מסוכנים תוססים ומעניינים, כחלוץ כלוחם וכמגשים.
מכל המצבים האלה שרדתי וזכיתי להקים שבט שממשיך לצעוד בדרכי ובדרכי אבות שהורישו חיי משפחה תקינים מסודרים, ולהיות ראשית לכל בני האדם. המשפחה שהצטיינה במיוחד בהכנסת אורחים, ביושר, בהגינות, כלפי הבורא והזולת, ובחיי משפחה הדוקים ויחסים פתוחים. אבי ז"ל היה אומר כשהייתי בגיל בר מצווה: "איחולי לך שתהיה יותר טוב ממני". לאחר שנים כשהרגיש שאני לא הולך בתלם אמר: "שתהיה לכל הפחות כמוני". בסוף כשהגיע למסקנה שבקשותיו לא התגשמו אמר: "שלא תהיה יותר גרוע ממני". אני אומר לדור הבא אחרי תהיו יותר טובים ממני.
הערכתי לבתי פנינה שעמדה על כך שהחתן מיכאל יעלה ארצה ושתחיה כאן.
לבני יאיר וליאור שלא עברתו את שמם ונשארו עם שם המשפחה של אבותיי ושומרים על השלשלת בכל המובנים.
אחרונה אחרונה חביבה סיפור "מסלול חיי" לא היה יכול להתגשם ולהצליח בתקופות מסוימות מבלי העזר כנגדי. רעיתי פלה שעמדה בכל הדרך לצידי והבינה את חשיבות ביצוע התפקידים שהטילו עלי. בהסכמתה נעדרתי תקופות ארוכות מהבית. קבלה הכל בהבנה ועודדה אותי לכל אורך הדרך. אין ספק שהתנהגותה הנפלאה נתנה לי אומץ, כוח, ובטחון למלא את תפקידי כראוי.
לכן באתי להודות לה מקרב לב.
אני תקווה שאוכל להמשיך לצעוד במסלול, בפעילות, במעשים טובים עד גיל הגבורה ולהוסיף עוד פרק בחוויות בהמשך המסלול.
הירשם ל-
רשומות (Atom)
